"את רצינית".
"אני מאד רצינית".
"את אשכרה רוצה להגיד לי שזרקתי אותה בשבילך, ועכשיו את אומרת
לי 'לא'".        
"נשמה שלי, לא זרקת אותה בשבילי! זרקת אותה בשבילך".
"בולשיט! את חתיכת כלבה מניפולטיבית!"
"אני?! לאורך כל הדרך, היה דבר בלתי כנה אחד שעשיתי? היה
עיוות, ולו הקטן ביותר, של המציאות מצידי? להזכירך, אתה זה
שזרקת את העלק פרפקט פיוצ'ר ווייף".
"את עשית הכל בכדי שזה יקרה. את פשוט דוחה אותי... רק עכשיו
אני מבין שכל זה היה משחק בשבילך. את יודעת, 'בואו נראה אם יש
לי מספיק כוח להפריד ביניהם'. אשכרה הורסת משפחות".
"היי, שלא תעז להגיד את זה בכלל. אתה תצטער על הדברים שאתה
אומר עכשיו, אז אני מציעה לך לשקול מילים".
"שלא תעזי לדבר אליי בטון הספק מתנשא, ספק מאיים הזה, שמעת
אותי?!"

"מה את שותקת?! עכשיו אין לך מה להגיד, אה?! אין... אנ'לא
מאמין... כל השיחות האלה, אל תוך הלילה, נשנושי תותים תמימים,
נשיכות שפתיים אקראיות, המבטים החודרים האלה שלך... כל
הסיפורים האלה, סקס בטבע, אמבטיות שמנים... אנ'לא מאמין שפשוט
הלכתי שבי אחרי הבולשיט הזול הזה".
"פשוט תשתוק, אוקיי? זה כבר מעליב. אני פתחתי בפנייך את הלב
שלי. סיפרתי לך דברים כל כך אינטימיים, נתת לך לפלוש לרבדים כל
כך מודחקים וכאובים, ועכשיו אתה פשוט משתמש בגילוי הלב שלי
נגדי. ואם זה לא מספיק, אתה מצנזר את הקטעים המשמעותיים ומדגיש
את הנקודות המיניות הבודדות שעוטפות את זה. אתה השחקן פה. ביג
טיים. ומה שאתה עושה עכשיו, זה פשוט לא פייר".
"נקודות מיניות שעוטפות את זה?! זה חתיכת ניסוח אלגנטי. את
השתמשת במתח המיני בינינו, כדי לקרב אותי אלייך. ואת יודעת את
זה".
"מתח מיני?! הטסטוסטרון המתוסכל שהצטבר בך שנתיים, וזועק
לתשומת לב נשית באשר היא... אני הרדלי יכולה לקרוא לזה קרקע
פורייה למתח מיני. לא רציתי לרדת לרמות המלוכלכות שאתה סוחף
אותי אליהן, ולהטיח את זה ככה בפנים שלך, אבל הנה. האמת יצאה
לאור. האמת היא שהיית די פתטי לאורך כל הדרך".
"יודעת מה? צודקת. באמת שהייתי מתוסכל, אבל את השתמשת בסקס
אפיל שלך כדי לנצח במשחק המעוות הזה שלך נגד עצמך. להוכיח
לעצמך שאת מספיק אטרקציה כדי לשבור את הקרח הדק הזה שהאהבה שלי
ושלה הצליחה לרקום".
"עולם האסוציאציות שלך נהיה די כמו של טינאייג'ר הומו, אתה
יודע? איך דבר כזה קרח דק שהאהבה בינכם הצליחה לרקום. או שיש
לכם מערכת יחסים יציבה ובוגרת, ואז שום גורם חיצוני, בלי קשר
לכמה שהוא אטרקטיבי - לא יצליח לערער, או שאתם שני ילדים
אבודים שמנסים להגדיר את עצמכם באמצעות מערכת יחסים רופסת,
ובמקרה הזה, אני או כל גורם אחר, מהווים כולה קטליזטור קליל
למימוש הפחד שלך. הפחד שלך מחופש, הפחד שלך מאינדיבידואליזם,
הפחד שלך מהעובדה הפשוטה שאולי בלעדיה... אתה לא כל כך שווה
הרבה".
"את מדברת שטויות. בואי נכיר רגע בעובדות היבשות. אני זכר.
פשוטו כמשמעו. יש לי נקודות חולשה שנדמה שעשית עליהן סוג של
דוקטורט, ויישמת מיפוי מלא שלו עליי. את אשכרה פיתית אותי. אין
מילה אחרת. וכן, אני אהבתי אותה, ועדיין אוהב. אבל את עשית מה
שעשית באופן כל כך יעיל ממוקד ועקבי, שפשוט נפלתי לפח. כנראה
שאני באמת נאיבי. כנראה שאני באמת קל, אבל אין לך שום זכות
לזלזל או להמעיט באהבה שלי אליה".
"אה, אז אתה הקורבן פה. קורבן של הנסיבות. מסכן שלי. תקשיב,
אני בנאדם מיני. הנה, אני מצהירה על זה, לאוד אנד קליר. ולא
לראשונה. אתה ידעת את זה מלכתחילה, ומהסיבות המוטלות בספק שלך,
המשכת להתקרב אליי... תשאל את הידידים הבאמת, אפלטוניים... הכי
טובים שיש לי... אני בנאדם מיני. אני משדרת סקס, וניזונה ממנו.
ככה זה. גנטיקה. אבל אני אף פעם לא השתעשעתי במחשבה או ברעיון
של מימוש. אני אפילו התעלמתי מהפידבקים הבוטים ששידרת אליי,
באופן שלא משתמע לשתי פנים".
"איזה פידבקים בדיוק שידרתי?"
"בוא נראה... 'את סקסית'... 'את עושה לי את זה'... 'את גורמת
לי להצטער שאני תפוס'... אני התעלמתי בהחלטיות, ואתה רק המשכת
ללחוץ על הנקודה... 'זה לא מביך אותך, נכון?'... 'אני לא רוצה
שתרגישי לא בנוח'... וכל זה עוד במקביל לאמירות שבאופן תבניתי,
באו חמישה משפטים לאחר מכן... 'אני כל כך אוהב אותה... היא כל
כך יפה, ומדהימה...', אבל אני לא מתלכלכת כמוך. אני לא מצהירה
על בסיס הוגעל נפש הזה, שאתה מניפולטיבי ו/או ששיחקת בי. אני
פשוט לא מתכחשת לעובדה שאתה ילד תועה שלא יודע מה הוא רוצה
מעצמו".
הוא שובר את ההגה באינטנסיביות מבעיתה כמעט.
ממשיך להסב את מבטו מחוץ לחלון, עיניו מרחק שנות אור ממנה.
היא חוגרת את חגורת הבטיחות.
עיניה לחות, רקותיה הולמות. היא מושכת באפה.
הוא מסתובב אליה.
הם מביטים זה בזו.
הוא מתחיל לנסוע.
פקק לילי קטן באחד הרחובות הראשיים.
הוא אוחז בסנטרה באצבעותיו, מפנה את פניה כלפיו, בעדינות אליה
כל כך הייתה כמהה...
הוא מביט בה במבט מתנצל,
היא מביטה בו בעיניים אוהבות...
הוא רוכן כלפיה לאט, ונושק לה ברוך.

צפירה רמה מאחור, רמזור ירוק מלפנים.

כברת דרך של קילומטרים ספורים, שמרגישה כמו טיסה לירח ובחזרה.
הוא עוצר לה בסיבוב, על שפתיו עולה חיוך מוזר, מהול בקורטוב של
הכרת תודה.
הוא רוכן בקו סימטרי מדויק אל עבר השפתיים שלה, והיא מסובבת
כלפיו את הלחי ב-45 מעלות.
חדות. מדודות.
היא יוצאת מהאוטו, לא מעזה להביט לאחור.
משבחת את עצמה בינה לבינה על שלא נתנה לו לגעת בה, ובין ידיה
הריח שלו מאיים לברוח, מזכיר לה כמה היא רוצה לגעת בו...
להרגיש אותו, להרשות לעצמה לעשות לו כל מה שרצתה לעשות לו.
שניות ספורות חולפות, והיא שומעת מאחוריה את המנוע המיילל
מתרחק.
מתיישבת על קיר לבנים עבה, ושולפת מהתיק מראה קטנה.
היא נועצת מבט מתמשך בפוטנציאל הבלתי ממומש הנצחי שכלוא בתוך
הזכוכית הממוסגרת, תוך כדי שהיא מנסחת את קורות השעתיים
האחרונות לתבנית של סיפור ב'במה'.
היא תעלה את כל מה שרוחש בקרבה באמצעות מילים דוממות... תקתוק
מקשים רועם... ואז הכל ייראה ברור יותר.
פונט קבוע ומסודר, שמהווה אבני יסוד סימטריות להרמוניה מושלמת
של דקדוק וניסוח.
הישועה שלה.
אולי יאשרו את המיקשה הספק הרמונית ספק כאוטית הזו תוך חודש,
אולי יותר.
לא יגעו ולו בפסיק מפרי התבטאותה הפראית, שהרי קובץ קיטש מוכר
וסולידרי שכזה הנו אי של נחת בעידן של אי סדר אסתטי, וחוסר
היגיון שמתרץ עצמו בשם האמנות.
ואולי לא. אולי עורך צעיר שעבר יום עגום, ייתקל בשורות שהקיאה
חודש קודם לכן על פני התיבה הכתומה-חומה, ואותה הכנות הכואבת
שנובעת מבין השורות תקרוץ לו.
הוא ייכנס לדפיוצר שלה, ויעיין ברפרטואר הצנוע שהיא חולקת עם
העולם. אולי הוא יחייך חיוך אירוני בתום קריאת סיפורים
אקראיים, ואולי אף יחליט שמתחשק לו לשוחח עם הילדה אכולת
האכזבות הזו.
הוא ישלח לה הודעה באיי סי קיו. היא תבלע בדממה את החמימות
השקופה שתעטוף אותה לרגע.
לא תתן לו להרגיש בהימצאותה, אף לא לרגע.
הם ישחקו את המשחק, ואולי אפילו המשחק ישחק את עצמו, בפורמט של
פלירטוט עדין ואלגנטי.
הוא יקח אותה לים, ויספר לה על רגעים שנשלפו ממעמקי השפל. היא
תלטף את צווארו, תוך כדי שהיא מקשיבה בריכוז לכל מילה.
הוא יזמין אותה להצטרף אליו ואל החבר'ה שלו לפאב קטן ונחמד,
וירשה לעצמו לחפון את מותניה ליטר וחצי בירה מאוחר יותר.
היא תתן לו לעשות לה קוקו עקום, הוא יתן לה להוציא את הכלבים
שלו לטיול.
כעבור חודשיים, הוא יוריד אותה בסיבוב, על שפתיו יעלה חיוך
מוזר מהול בקורטוב של הכרת תודה.
הוא ירכן בקו סימטרי מדויק אל עבר השפתיים שלה, והיא תסובב
כלפיו את הלחי ב-45 מעלות.
היא תצא מהאוטו, ולא תעז להביט לאחור.
תתיישב על קיר לבנים עבה ותשלוף מראה קטנה.
היא תנעץ מבט מתמשך בפוטנציאל הבלתי ממומש הנצחי שכלא בתוך
הזכוכית המומסגרת, תחזור הביתה ותיכנס לעמוד שלה.
קליק במשקל שבריר שנייה ינחה אותה לתוך אותה מיקשה ספק הרמונית
ספק כאוטית.
מיקשת חייה.
הרמוניה מושלמת של דקדוק וניסוח.
מוכרת.
סולידרית.
בלתי ערוכה, ולו ברמת הפסיק הקטן ביותר.