לאחרונה קשה לי להתאפס על עצמי
למזלי יש לי את כל התירוצים לכך מבחינה חברתית.
התחלתי עבודה חדשה
התחלתי סיוטים חדשים
כל מיני דמויות חדשות הצטרפו לעולם המכרים שלי.
הבעיה מתעוררת כשלא כל כך ברור יותר מי מהן "אמיתית" ומי מהן
פרי דמיוני...
למרות שבסופו של דבר הן כולן מאד אמיתיות ולפעמים פירות הדמיון
שלי משפיעים עליי הרבה הרבה יותר מאנשים עם מס' ת"ז.

אני שמה לב במעבר על היומן שהתאריך מאד רחוק ממני,
ימים שלמים נעלמים לי מהזיכרון - ואני הרי זוכרת הכל!
אני זוכרת את היום ההוא שישבתי עם איתי בגן ושחקנו בטוב טוב
הגמד ותותי אישתו
אני זוכרת את היום שא' לקח אותי למנוחת צהריים ולא נתן לי
מנוחה מאז.
אני זוכרת את נ' השכן מהדירה הסמוכה שהיה מחבק אותי כאילו
הייתי חברה שלו. בכלל לא שינה לו שהייתי בת 6 והוא בן 16
אני זוכרת את כולם, כל אחד ואחד מהם.
אני זוכרת כל כניסה שנעשתה לגוף שלי, ברצון ולא ברצון...
ואז מגיע הרגע הכל כך קסום
לא ברור אם מציאות או חלום
פשוט לא ברור אם אני מרגישה או חושבת,
התחושות כ"כ אמיתיות ואני כבר לא מצליחה להתאפס חזרה
אני עוברת על רשימת הטלפונים... אם השם לא מופיע שם אני מחליטה
שלעת עתה הוא כנראה לא אמיתי ואולי כדאי שאני אפסיק לדבר אליו
בקול רם, אפילו שהוא נמצא מולי והוא נראה כ"כ אמיתי.

אנחנו יושבים על סיגריה, הוא לא מעשן אבל לא מפריע לו שאני
מעשנת. לי זה מאד מפריע שאני מעשנת ומדי פעם אני מעירה לעצמי
הערות ציניות בנוגע לגועל הזה שאני שואפת לריאות החולות שלי.
בתגובה, הגוף שלי - כמו כל אחד אחר שאי פעם הכרתי - בוגד בי
ומתחיל לפרכס, אני נחנקת מרוב שיעול וקשה לי לשאוף אוויר.

למה צריכה אוויר?
אין לך חיים...