הרגע שחתכתי את עצמי היה רגע לבן.
זה היה הרגע הכי ארוך בעולם, ועם זאת רגע שלו.
זה לא כאב. האמת שבכלל לא הרגשתי.
קשה להרגיש כאב כשאת כל כך שבורה מבפנים,
כשהדמעות הבלתי פוסקות מרות מצער ומרעילות כל חלקה טובה שנשארה
בך.

כשהדם החל לזרום כבר קצת נבהלתי.
פתאום הבנתי שהרגע הזה הוא נשימתי האחרונה,
שלעולם לא אראה את החיוך שלך שוב.

והדם המשיך לזרום, כבר נזל על השטיח הלבן שעל רצפת חדרי
והכתים אותו בצורה מזעזעת.

איזו דרך נוראית למות.

ואתה, החיוך שלך זהר בלבי כל הזמן הזה, כל שניה ודקה.
ולרגע כמעט והתחרטתי.
אבל כבר הכל כמעט נגמר
ולהצטער - היה כבר מאוחר
אז ויתרתי.


אבל גם באותו רגע, בנשימתי האחרונה
קיוויתי שתדע...
שחשבתי רק עלייך
ושאני אוהבת אותך.


ואז... הכל הפך שחור...
אל תשכח אותי.