עצמי שאל אותי אתמול "למה אתה עצוב?"
הסתכלתי עליו בתמיהה, חשבתי שהצלחתי להסתיר טוב את מצב רוחי.
הוא לא וויתר "מה על ליבך באחרונה?"
ראיתי שאין דרך להתחמק ממנו אז עניתי בלב כמעט מלא "אינני עצוב
כלל".
"אתה בודד?" שאל עצמי.
"למה בודד?" השבתי, יש לי אותך.
"אתה, אני, עצמי... ומעבר לזה?" שאל.
"כנראה שבודד אני" עניתי, "כבול".
אני לא מבין איך עצמי שם לב כשאני בעצמי לא ידעתי שמצבי כה
ירוד. הרי עצמי הוא לא אני. הוא ישות קצת שונה, מין ישות
מטורפת, חסרת גבולות ששוכנת אי שם במסתורי הקוים האדומים שאני
תחמתי לעצמי.
כשעצמי פנה ללכת צעקתי לו "חכה!"
"כעת, כשגילית שרע לך" אמר "אינך צריך אותי יותר, כעת אתה צריך
אתה בעצמך לפתור את סבכי לבך".
כעסתי, איך הוא עושה לי את זה? פונה אליי, מדרבן אותי לפתוח את
לבי לפניו, בכל זאת, הוא ישות זרה, ואז מפנה גבו ונמוג. חוזר
לביתו האדום בקוים האדומים עם האוטו האדום והילדים האדומים.
ומעבר? מה יש מעבר? רציתי לשאול
אך עצמי נעלם
זה חבל שאני לא אוהב את עצמי
אני ועצמי לא מסתדרים.