"מנקודת השקפה של יחידת אורגניזם או זני היצורים החיים, ניתן
לומר שלאלמוות יש מין כוח של משיכה ולמוות יש כוח של דחייה...
כוח המשיכה הוא הנאה, וכוח הדחייה הוא כאב... הכאב אמור להרתיע
את האינדיבידואל מפני מוות, וההנאה אמורה לכוון אותו לעבר חיים
אופטימליים." -דיאנטיקה המדע המודרני של בריאות הנפש (ל. רון
האברד).

מצפייתי בבני-האדם לאורך השנים גיליתי שככל שהם מגיעים לסיומו
של פרוייקט, או לרגע של החלטה גורלית, הם מתחילים לאבד ביטחון,
לשקשק.  אני בדיוק ההפך.  אם בהתחלה הייתי חסר ביטחון, מהסס
קמעה, עכשיו כששוכב אני עם ידי על כפתור ההפעלה, עומד ללחוץ,
אני מלא בטחון וציפייה.  אני יודע שזה יצליח.  אבל לפני
הלחיצה, לפני הזינוק אני מביט אחורה באירועים שהביאו אותי לרגע
היסטורי זה...
אחת התיאוריות המודרניות בפסיכולוגיה גורסת שמוח האדם בנוי
להימנע מכאב כי הוא מוביל למוות, ולהימשך להנאה כי היא מובילה
לחיים אופטימליים.  לי התיאוריה נראתה חסרת הגיון ואי-סימטרית
עוד בפעם הראשונה שנתקלתי בה, בהיותי בן 16.  הייתי ילד מוזר,
אחד מעבי המשקף ואוהבי המדע-הבדיוני המוכים בידי האערסים
המתלמדים ביסודי עד תיכון.  בסרט הזה כבר הייתם.  ילד חסר
כישורים חברתיים, שהמחשב והספרים היו לחבריו היחידים. לכאורה
ילד ממוצע שלא עינינו אותו לא תחומי הספורט, ואפילו לא הבנות
אלא תיאוריות פיזיקליות ופסיכולוגיות.  והיה זה אז, באמצע גיל
ההתבגרות המחוצ'קן שקראתי לראשונה ספר על הדיאנטיקה שהתיאוריה
המדוברת, הייתה אחת מאבני היסוד שלה.  וההבנה באה לי בבום,
בהלם.  הסיבה שאין הם כותבים שההנאה תביא לאלמוות, זה משום שאף
אחד עדיין לא עשה את זה והמקסימום שאנשים הגיעו אליו עם ההנאה,
הוא "חיים אופטימליים".  ומה אם מוח האדם יועמד בפני כמות
אינסופית של הנאה?  גירוי ישיר של כל מערכות העצבים בגוף ובמוח
כדי להביא את ישות האדם לאורגזמה אינטלקטואלית אדירה?
עמלתי ימים רבים בניסיון למצוא איזה מחקר מדעי או רפואי בנושא
אבל ללא הצלחה רבה.  אף אחד משום מה מעולם לא חשב לנסות את זה.
כנראה שהרפואה המודרנית לא מתעסקת עם פילוסופיה ופסיכולוגיה
ואלמוות מבחינתם יישאר בגדר נירוואנה, גן-עדן ושאר שטויות בהן
דתות מאכילות את הסוגדים לאל זה או אחר. אבל אני לא ויתרתי.
סיימתי בי"ס בהצטיינות, מן הסתם ונרשמתי לפני הזמן
לאוניברסיטה, עתודה רפואית.  בצבא התעסקתי בעיקר בפסיכיאטריה,
חוקר לעומק כל מקרה, מנסה לשים לב לגיל הפיזי של אנשים מאושרים
מול אנשים שבחייהם שולט הכאב.  לאט לאט, אספתי ראיות.  אחרי
הצבא, סיימתי דוקטורט בפילוסופיה, פסיכולוגיה ופיזיקה הכל בו
זמנית.  איך אתם שואלים?  פשוט.  לא היה שום דבר בחיים חוץ
מהמטרה ולכן שום דבר לא מילא את מחשבותיי חוץ מזה.  הייתי
מסרטט ציורים קטנים, נוסחאות ביו-כימיות, מכשירים מתוחכמים
בפנקס הירוק שלי, מחייך לעצמי ונראה כמטורף לאחרים.  הייתי
בונה מכונות קטנות, בודק אותן על עצמי ולומד, לאט לאט על המוח
האנושי ועל הנשמה האנושית דברים שלאנושות לא היה אומץ לראות.
לא היה לי צורך באיש, ולאיש לא היה צורך בי.  התפרנסתי
מפסיכיאטריה, שעזרה בהדרגה גם למחקר שלי וכשהגעתי לגיל 40, הכל
היה מוכן.  שכרתי מחסן קטן, לא רחוק מאיפה שגרתי, מקום מוזנח
עם הרבה חתולים שוטים וגג מלא חורים. אבל זה לא הפריע לי, כי
גם ככה אמצע הקיץ, ומבעד לחורים בגג ראיתי את השמיים, המטרה
שלי.
בניתי את המכשירים שתכננתי מזה שנים - ואחד אחד הם הופיעו
כאילו יוצאים מהחלומות שלי.  חיברתי אותם למחשב ראשי וצפיתי בו
בהדמיות שוב ושוב מנסה להבין, מנסה להפנים.  המערכת המורכבת
הזו, מטרתה היא לשלוח אותות למוח ולגוף של הנאה בלתי מוגבלת
באמצעות גלים אלקטרו מגנטיים, וגלי סאונד בגל מסוים, וזרמים
חשמליים, ומה לא.  כל זה היה אמור להביא את המוח לרמה של הנאה
שהוא לא הכיר לפני כן, או לפחות כך תכננתי.
והנה הגיע היום.  קמתי מוקדם, התגלחתי למשעי, סירקתי את שיערי
הפרוע והחלפתי את חלוק המעבדה המוכתם בחולצה לבנה נקיה ומכנס
מגוהץ.  השמש זורחת מעלי, קרניים דקות על גופי השכוב על המיטה.
קשרתי את עצמי, כדי לא ליפול ממנה כשהגוף שלי יאבד שליטה,
ואחזתי לי בידי את כפתור ההפעלה.  על מסך המחשב המערכות נראו
כמתפקדות בסדר, וביפים קטנים בקעו מהבקר שהיה אמור להקליט את
כל פעילויות הגוף שלי במהלך הניסוי.  בלעתי גוש רוק שהצטבר לי
בפה, ולחצתי.  לא היה לי מה להפסיד - זהו הרגע לו ציפיתי כל
חיי.
בהתחלה לא הרגשתי כלום, רק דגדוג נעים באברי המין (שהיו
מחוברים למין משהו שהוא הכלאה בין צעצוע מין לשטקר חשמלי),
ולאחר מכן התחושה התפשטה.  אני לא חושב שבחיי הרגשתי אושר כזה,
סיפוק וביטחון עצמי, הנאה ואהבה ורציתי לצחוק מהעוצמה של האור
הזה, אבל לא יכולתי.  הרגשתי ריח פרחים וטעם של עוגת גבינה כמו
שאימא הייתה מכינה, והייתי כל-כך נרגש, למרות שהייתי כה רגוע.
ואז זה בא, הבום הזה. אור השמש שחדר מבעד לגג המחורר כאילו
גדל, והתפשט עלי ובלע אותי, זורק אותי למקום אחר, זמן אחר,
קיום אחר.  כבר לא הייתי דר' שמעון זילברשטיין, כבר לא הייתי
בן אדם, כבר לא הייתי שום דבר שאפשר להסביר במילים.  חוויתי את
הכל, את בריאת העולם, את השמדתו ואת כל האושר שהאנושות אי פעם
חזתה או יכלה לדמיין לעצמה.
ונאחזתי במה שנראה לי כמציאות בעוד שזה משתנה בידי הופך
לנזיל, ופשוט מסתכם לנקודה אחת קטנה שיכולתי לעשות בה כרצוני.
ואז הבנתי את הכל, את הסוד הטמון במעמקי הגנום והאינסטינקט
האנושי, הן זה כה פשוט - כאב הוא מוות, הנאה היא אלוהות ואין
יותר מזה.  
הניסוי הצליח.