כשיגיע יום השואה וכבר לא יהיו שידורים מהטקס המרכזי ב"יד ושם"
אלא רק כמה חברי קיבוץ קטן שמתאספים ב'משואה', דור שלישי
לניצולי שואה..אני אתכנס רגע לעצמי ותחלוף לי מחשבה שזה לא
קיים באמת.
התאריך הזה מפוברק. להיכנס לדכאון מ-6 מליון אנשים שאף אחד לא
הכיר זה כבר פאסה, זה כבר באנאלי.
ואפילו העצב שהיה לבוב וללאונרד זה עצב שדור שנת 2000 ופאלם,
לא יכירו.
עצב של המון דחפורים קטנים קטנים שזורקים ממך את כל המחשבות
הרעות, הכעסים,התחושות, האהבות...
עולם של מסכים ופיקסלים, עולם שהצילום בו הוא כבר לא אמנות.
ו"תעשיית הסרטים" אלו בחורות שיודעות לפסק 350 מעלות או חללית
שנלחמת על כוכב שלא קיים - חלף עם הרוח - לאן חלף?

כשיגיע יום השנה ליצחק רבין, קצת אחרי שיחנכו את ביה"ח החדש
"מיקרוסופט", אנשים לא יידעו מה הוא שלום, מה היא מלחמה.
האבולציה תפתח להם בועה ענקית שבה 'אגואיסטיות' תהיה השם
האמצעי של כל מאיתנו ונדחוף אחד על השני עד שהבועה תתנפץ.
"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית, יש לגנות אותה
להוקיע אותה - זאת לא דרכה של מדינת ישראל..."
מה מדינת ישראל? אנחנו עוד מטר ביורו!

התהום כבר לא כזאת עמוקה.
והיא מחליקה, מאוד.