חשבתי שזה נגמר. שלא יהיה יותר מצב רוח מגעיל שכזה בזמן הקרוב.
שהצלחתי להתגבר על החרא הזה, שסוף סוף אני שלמה עם עצמי.
ולא. אני כל-כך לא...
אני בחיים לא אסלח לעצמי על מה שקרה.
כל לילה אני חולמת עליה, שומעת את הצחוק שלה... כשאני לבד,
בחושך, אני שומעת את צעדיה קרבים אלי. ואת ריח הבושם שלה, ממש
לידי. ואז כשאני קוראת בשמה, הוא נמוג... הכל נעלם.

היינו החברות הכי טובות, מכיתה א'.
היינו העולות החדשות היחידות מכל הכיתה ואיכשהו התחברנו מיד.
תמיד עשינו הכל ביחד: שיעורים, אכלנו, שיחקנו, לפעמים גם ישנו
ביחד. הכל. פשוט הכל היה ביחד.
תמיד היינו מאוחדות. החברים שסבבו אותנו תמיד הגיעו והלכו, אך
אנחנו תמיד נשארנו אותו הדבר. וכך גם היינו ידועות כצמד-חמד
כזה.
השנים עברו, והיינו כבר בנות 16. זאת אומרת. אני הייתי בת 16,
והיא, היא כבר הייתה כמעט בת 17. כן. ככה היא תמיד אמרה. שהיא
כמעט בת 17. לא 16, לא 16 וחצי, וגם לא 17. אלא כמעט 17. אני
זוכרת שתמיד צחקתי עליה בגלל זה.
בתקופה ההיא היא כבר הייתה עמוק בתוך האנורקסיה שלה. האמת היא
שכבר שנה. הבולמיה הייתה כבר ישנה ומוכרת... גם אני כבר הכרתי
אותה דרכה.
חוץ מהאנורקסיה, היא גם חתכה.
אבל זה לא העיקר. הבעיה הייתה שכלום כבר לא עניין אותה. היא לא
אהבה אף אחד ושום דבר. ובכל הזדמנות שרק הייתה לה היא אמרה שאם
הייתה יכולה - אז כבר הייתה גומרת עם כל הסיפור ומתאבדת.
כששאלתי אותה מה עוצר אותה, היא תמיד השפילה את המבט ואמרה "כי
יש אותך, ואני יודעת שאת לא תצליחי להשאר פה לבד בלעדי. וגם יש
את דניס. נשבעת לך שאתם שני האנשים היחידים שמעניינים אותי בכל
העולם הזה, ורק בגללכם אני עדיין פה".
כשניסיתי לברר מה גרם לה להפוך לבן אדם כזה, היא תמיד שינתה
נושא. תמיד התעלמה.
גם לדבר עם ההורים שלה לא בא בחשבון. ידעתי שגם הם מעורבים בזה
איכשהו. אז פשוט שתקתי. שתקתי ונתתי לה להמשיך להרוס את עצמה.

במבט לאחור אני מבינה שטעיתי. שבדרך הזאת פשוט וויתרתי עליה.

יום אחד היא לא באה לבית הספר. זה לא נראה לי חריג כי היא לא
באה הרבה פעמים בגלל האנורקסיה, אבל עדיין התקשרתי. תמיד
התקשרתי.
אף אחד לא ענה. וכך התקשרתי כמה פעמים. לבסוף ענה לי קול חנוק
ובקושי הצלחתי לזהות. הבנתי שזאת אמא שלה. ביקשתי לדבר איתה,
אבל בתגובה שמעתי קול בכי, ולאחר זמן מה היא אמרה "ויקי... היא
לא תוכל לענות. היא התאבדה".

ברגע ששמעתי את המילים האלו, חשבתי שעובדים עלי, חייכתי לי
ואמרתי "נו, אולגה, תעבירי לי את ויקי בבקשה," והיא בתגובה,
אמרה "נטלי, אני רצינית" וניתקה.
לא ידעתי מה לעשות, לאן ללכת, לאיזה חור לדחוף את עצמי.
ביום שלמחרת התעוררתי מוקדם בבוקר אחרי שינה של שעתיים בקושי,
וכשפקחתי את העיניים, ראיתי אותה יושבת על הכיסא שלי, מחייכת
כל-כך יפה.
העיניים הכחולות והחולמניות שלה נראו שמחות, מאושרות. היא כולה
זרחה מאושר. יום שלם בילינו ביחד. והרגשתי כל-כך טוב. הבנתי
שעבדו עלי, שכל זה הייתה בדיחה.
אבל אחרי זה, הם באו, ולקחו לי אותה. ואותי סגרו בחדר המגעיל
הזה...
ומאז היא לא באה יותר...
וכל מה שנשאר לי לעשות זה לשבת פה, בחדר המחניק הזה, לבהות
בחלון הקטן עם הסורגים ולשחק עם קרני השמש.