אתה מסתכל למטה, ולא מאמין. מי יכול היה להאמין שבארץ ישראל יש
נוף כזה. כשאתה חושב - ישראל, אתה חושב על החום בקיץ, על הזיעה
הנוטפת עד כדי בחילה, על גלי טרור, ימי זיכרון, לפעמים גם קצת
ציונות. אבל אתה לא מתחיל לחשוב על נופים כאלה. הצוק הזה כל כך
גבוה, והנוף מתחת מרשים אותך כל כך, שזה לא ייאמן. אתה חושב
לעצמך - אה, כמה שהחיים יפים כשאני מסתכל עליהם מכאן. באמת,
החיים טובים. יש בהם עוצמה כזאת - כמו הנוף הזה. הנוף מהצוק
מזכיר לך כמה גוונים יש בהם, כמה הרפתקנות יש בהם, כמה אויר
אתה יכול לשאוף בלי להשתעמם אפילו לדקה.   אני שמח להיות עכשיו
על הצוק.  

חבל שעליתי עליו כדי להתאבד.

אז המחשבות האלה לוקחות אותך רחוק. רחוק מכדי שיהיה לך אומץ
לקפוץ למטה. ואז, כמו תמיד אתה חוזר בדרך הפחות תלולה, למרות
שגם היא די תלולה, ואתה לפעמים מחליק על כמה אבנים. אבל היא
בטח לא תלולה כמו הדרך שחשבת לסיים בה.  
זאת באמת תלולה. יותר מתשעים מעלות. זה שיפוע הפוך. אתה אפילו
לא נוגע באבן אם אתה יורד בדרך הזאת. אתה פשוט מעופף. מרגיש
איך האויר זורם לך ברווחים האלה שבין הידיים לבטן, ובין
הרגליים. והוא זורם כל כך חזק, וזה כל כך כיף. והעיניים קרות
מעוצמת משב הרוח החזק שהולם בהן, כאילו שפכת לתוכן גוש מנטה,
או משחת שיניים. ואז, אתה רואה כמה כיף לך, ואתה מתחרט
שהתאבדת. אבל אין לך מספיק זמן לחשוב על חרטה. אתה רק מתחיל,
ושוכח הכל. שוכח, ובסוף גם נשכח. אם אתה מספיק חזק, אולי אפילו
תצליח להרגיש את ההלם הראשוני של הפגיעה החזקה ברצפה. ממש לכמה
שניות, עד שזה יגמור גם אותך. ואם יש לך שמיעה טובה, אולי
אפילו תשמע את הפצפוץ הזה, כמו הפצפוץ הזה ששומעים כשאוכלים
סוכריות שמתפוצצות לך על הלשון. רק יותר חזק, ולא טעים כל כך.
ואם יש לך חוש מישוש טוב, אבל ממש טוב, אולי תרגיש את האבקה
מבפנים.  פירורים של סידן. וזהו. הכל חשוך. אתה קפצת כשהשמש
קפחה על העורף והיה כל כך חם, ותוך שניות, הכל חשוך. הערב ירד
ברגע. הזמן עובר מהר כשנהנים.

מזל שלא היה לי אומץ. מזל שהנוף הזכיר לי כמה יפה בחיים. חבל
שאני לא גר כאן, בנוף הזה. חבל שהנוף שלי הוא לא יותר מגושים
של פחמן חד חמצני או דו חמצני שיוצאים מכל מיני ארובות
ואגזוזים, וסיגריות של אנשים שאין להם כסף כי הם מובטלים, אבל
יש להם מספיק כסף כדי לקנות 40 חפיסות סיגריות בשעה, ולהתאבד
לאט. ואני מוקף חבורה של אנשים, שזה הנוף שלהם גם. וזה בערך
הדבר היחיד המשותף שיש לי איתם - שיש לנו אותו נוף. אז פה ושם
יש כאלה שחושבים כמוך. אבל אצל הרוב - הדבר היחיד שזהה ביניכם
זה הנוף. שכולנו נושמים את הפחמן הזה כל החיים שלנו. ומתאבדים
לאט. ובנוף הזה, גם אם אתה אוהב מישהו, אתה רואה אותו רק דרך
המסך הערפילי הזה. כמה שתנסה, זה לא יעזור לך - הוא יסתכל
עליך, פעם בשבוע, דרך מרחב מלוכלך. זה המרחב הזה שביניכם.
ואולי הוא מנסה להתסכל עליך, אבל הלכלוך הזה של החיים האלה
עוצר מבעדו. מונע ממנו. זה לא מספיק חשוב לו, כמו שזה חשוב לך.
ואז גם לך נמאס. ואתה משאיר אותו מאחורה למות בזוהמה.

אז אחרי שחזרתי הביתה, שמח על ההחלטה הגורלית שנפלה בידי לא
לרדת בדרך התלולה ממש, אני, כמו תמיד, ממשיך ללכת בדרכים הלא
תלולות. הנוחות יותר, אבל שלא נותנות לך כלום, כי לא באמת
העזת.

הפסיכולוגית שלך לא אומרת לך כלום חוץ מכמה שאתה דפוק בשכל.
אבל למרות זאת, יש לה זיקה אליך. ויש לה גישה מצוינת אליך.
כזאת שאין לאנשים אחרים. מה אתה מוצא בה בכלל? אתה לא יכול
להסביר לעצמך. אבל רק לידה אתה מרגיש שאתה יכול להבין יותר,
לדעת יותר. למרות שהיא לא אומרת לך כלום.

אז יש לך עליות ומורדות. ורק היא יודעת עליהן. ובכל פעם, אתה
עומד מחדש על שפת צוק מטאפורי כזה, ומזיל דמעות למטה, שאולי
מישהו שם ירגיש אותן ויפתח את הלב. ובכל פעם אתה מסתכל למטה,
ומנסה לאזור אומץ כדי להראות לעצמך, כדי להראות לאחרים, שאתה
לא צריך את כל הזבל הדביק הזה, שברגע שנגעת בו הוא נשאר עליך.
ואתה עומד לקפוץ, לשכוח ממנו... וברגע האחרון, אתה מבין שכמה
שהוא גרוע לך, אתה פשוט לא מצליח בלעדיו. ושוב הנשמה שלך יורה
את עצמה החוצה, ביריות סרק כאלה, כי היא הרי תחזור - היא סתם
מאיימת.
כזאת היא, הנשמה שלך, הנפש שלך. היא תמיד מאיימת. ואתה חוזר
ללכת בדרכים לא תלולות, שנוחות יותר, אבל לא נותנות לך כלום,
חושב כל הזמן שבפעם הבאה תאזור אומץ לקפוץ מהצוק. או אפילו לא
לנקוט צעד דראסטי כזה. אלא אולי לחשוב על משהו, שלא יצריך את
הקפיצה המלודרמטית שלך, אבל בכל זאת, יהפוך את העצב הזה שיש בך
כדרך קבע למשהו שמח.  
כשאתה שם למעלה, אתה מבין מה יש לך להפסיד. אבל אתה תמיד עולה
לשם שוב. בסוף תקפוץ. אולי זה יעשה לך טוב. זה לא באמת להתאבד.
אתה קופץ מהצוק הזה, ששובר לך חלק מהלב, אבל מחבר אותך שוב פעם
מחדש... למציאות.