היא נעה ונדה בערפילים הנצחיים,
מדלגת בין עצי הפרי האלמותיים,
קורנת ורנה, יחפה היא צועדת,
כל חייה שם הילכה.

בעיניים עצומות מתחה ידיה אל-על,
דוחה כל קרן בל תיכנס לעיניה,
תמיד בעוורונה צעדה ולא הרגישה דבר,
בל תיפגע ותאבד את עשתונותיה.

חיוכה היה מתמיד,
מיד הנץ כשכאבה,
כשנזכרה היכן היא,
מדוע גוועה.

באישונות לילה צעדה,
ערומה ואפלה,
ביתקה כבלים,
ביתרה בתים לשבבים.

וניעורה בלי לזכור,
לעוונותיה לא התוודעה,
וצעדה בעוורונה,
מרננת בין הריסות עולמה.








5.3.05