הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש
למי כבר זה מפריע?

אני לוקחת את הזמן הזה,
אפילו שהוא יקר,
למרות שיכול להיות
שאני אתחרט על זה מחר.
גם אם קשה לך לקבל את שאני,
אני חייבת לברר עם עצמי, מה איתי?

למה זה מפריע לי, למה זה כואב?
למה כשאני שומעת, אני מרגישה צביטה בלב?
למה קשה לי כל-כך להשלים
למה לברוח זה תמיד הכי מתאים?

לא בחרתי לוותר, בחרו בשבילי,
אני לא יכולה לשמוע אותך שותק לידי,
ואם זה השקט, או המילים הפוגעות,
אני מעדיפה להיעלם ויותר לא לראות.
מה שאתה לא אומר, אני רואה בעינייך
וגם אם לא תדבר, זה לא קשה להבין.
זה שבחרת בה כשותפה לחייך,
חתך אותי, יותר עמוק מסכין.

אתה כועס, כבר הבנתי
ולא הסתרת את זה.
ולמרות כל מה שאמרתי,
אתה לא תנסה.
אז אולי גם אני לא, ואולי עם הזמן,
אני אבין שכל הדרכים מובילות רק לכאן.

אתה כבר יודע למי מגיעה התודה,
זה לא אתה האשם, זה מישהו אחר שאני מאשימה.
אז אני כן הולכת, לא יודעת כמה זמן זה יקח,
אבל הבטחתי לחזור,
ואני לא אשכח.



01:07   8.5.2005