רציתי להיפרד ממנו. רציתי לבוא ולהגיד לו שלום ושיותר אני לא
אבוא, ולבקש שגם הוא לא יבוא יותר. רציתי שזה ייפסק כבר.
הרגשתי שדיי לי, שהוא נוכח מדיי בחיי, ממלא מדיי את הווייתי,
שזה שהוא נמצא שם לא מאפשר לדברים אחרים להיכנס לחיי כי אין
מקום. וכל הזמן עצוב לי, וכל הזמן חנוק לי ובמרבית הזמן אני לא
חיה כאן ועכשיו. ושיש בי ציפיות מטופשות ומיותרות, על גבול
הפנטזיה. אבל אהבתי אותו, אהבתי כל כך. הוא היה התקוה שלי
בימים הקשים, אליו הייתי בוכה כשהיה לי קשה. הוא הכי היה שם
בשבילי. אבל החלטתי, והייתי מאוד שלמה עם ההחלטה. החלטתי
להיפרד.
אז הלכתי אליו, או אל מה שמייצג את מה שנשאר ממנו. הלכתי לקבר
שלו ביום שישי בבוקר. שטפתי לו את הקבר, והדלקתי נר, וליטפתי
את האבן שהיקפה לא מסותת, ונישקתי את שמו והתיישבתי ליד.
ושאלתי מה שלומו? ואמרתי שאני מאוד מאוד אוהבת. והיה לי קשה,
וחיבקתי את האבן וליטפתי באצבע את האותיות של שמו ואת דרגתו
ואת התאריך שבו נפל. ונישקתי שוב ושוב, ושוב אמרתי שאני אוהבת.
והרגשתי איך שוב האבן נבנית לה בתוכי, בתוך לבי, ואיך היא
לוחצת על שק הדמעות שחושב להתפקע. היה לי עצוב אבל אמרתי לו.
אמרתי לו שבאתי להגיד שלום. שכבר שלושים שנה אני נושאת אותו
בתוכי ושהגיע הזמן להפרד. שאני רוצה להוציא את האיש המת מתוכי
כדי שיצמחו שם אולי חיים חדשים. שלפחות יהיה שם מקום למשהו
אחר. ואז התייפחתי קצת, ושמחתי שלא ראיתי אף אחד אחר בבית
הקברות, אז הרשתי לעצמי לבכות בקול רם. והצמדתי את לחיי ואת
חזי אל האבן ונשמתי. ביקשתי שיסלח לי ושלא ייכעס. וידעתי
שמהיכן שהוא נמצא הוא סולח ומבין ואוהב.
נזכרתי איך הייתי חשה בנוכחות שלו בכל מיניי אירועים, כמו למשל
בחתונה של הבן שלו. איך פתאום אמרתי לאחותי שאני מרגישה שהוא
נמצא שם.וממש ממש ראיתי אותו עומד בצד ומסתכל ומחייך לכולם.
ככה, צעיר ויפה עם רעמת השיער, וחיוך רחב שכמעט תמיד היה שם.
וחשבתי על זה שבכל הפעמים שהיה לי מאוד קשה בחיים הייתי בוכה
ומבקשת ממנו "תחזור כבר, בבקשה תחזור", מתוך ציפייה שכשהוא
יחזור, החיים יהיו שמחים וטובים יותר. ידעתי שהוא אוהב אותי
הכי הרבה בעולם, ושאני הנסיכה שלו.
נזכרתי בפעם האחרונה שראיתי אותו בבוקר יום כיפור, עם מדים, על
הספה בסלון, קושר את הנעלים הצבאיות. ושאלתי לאן הוא הולך,
והוא אמר לצבא, אבל אני צ'יק צ'ק חוזר. ועמדתי בחלון ונופפתי
לו לשלום כשראיתי את דמותו מתרחקת. ואחר כך כשהקשר איתו נותק,
אני זוכרת איך כולם דאגו וחשבו שהוא נפל בשבי, ובכל פעם שהגיעה
רשימת שבויים היינו בטוחים שגם שמו יהיה שם, אבל לא כך היה.
ואיך כל יום שעבר התקוה פחתה, והחרדה גדלה. אבל לי קנו חליפה
חדשה מקטיפה חומה עם פרחים קטנים, ואמרו לי שאני אלבש אותה
כשיעשו לו מסיבה כשהוא יחזור מהמלחמה. וכל יום הסתכלתי על
החליפה וליטפתי את הקטיפה וציפיתי נורא ללבוש אותה, וחיכיתי
למסיבה הגדולה, ושהוא ירים אותי גבוה בידיים שלו.
ואז היה היום הנורא מכל, ששנים אחריו קראתי לו היום שחצה את
חיי. אבא שלי הלך שוב למשרד הבטחון או משהו דומה כי אמרו לו
שיש משהו. וכולם ישבו שם בחדר הגדול בציפיה. וכולם היו מתוחים.
מעגל גדול של אנשים קרובים שחיכו. ואני ילדה קטנה מבויישת כמו
תמיד, סקרנית, מריחה את המתח והחרדה. ואז אבא שלי פתאום הופיע
בדלת וכולם הסתכלו וסבתא שאלה נו?! והוא הנהן בראשו ואמר זה
הוא. ופתאום קמה ועלתה מכל הפינות צעקה גדולה, ומהומה פרצה
ואני בכיתי לי ככה לבד, כי פתאום לא ראיתי אף אחד מוכר ליד.
וכולם נהרו החוצה ועלו על רכבים שחנו שם בחוץ ונסעו. ועוד
הספקתי לראות את אמא עולה אף היא על אחד הרכבים ומתרחקת,
וצעקתי לה אמא, מי ישמור עליי? והיא אמרה, אל תדאגי, תכף יבואו
לקחת אותך. ולא הרשתי לעצמי לבכות כי רציתי להתנהג כמו ילדה
גדולה, וגם כי לא ידעתי מי יחבק אותי אם אבכה. ואיך נשארתי שם
עם קרובת משפחה רחוקה. ועמדנו ליד הרדיו והקשבנו כי המלחמה עוד
נמשכה. וכבר אז הרגשתי איך משהו מת בתוכי, רק שהמשהו הזה עוד
היה חם, ורק ברבות השנים כשזה התקרר והתאבן הוא הקפיא איתו חצי
ממני. ורק האהבה שלי אליו, או אל מה שבניתי בתוכי מהזכרון שלו
המשיכה לחיות וללבלב.
אז אחרי שנפרדתי ממנו, ואמרתי שלום, הלכתי לקבר של סבתא ואמרתי
לה שלמרות שאני כועסת עליה אני מבקשת שהיא תשמור עליו שם
בשמים, ושתדאג לו. וגם לה הדלקתי נר ושטפתי את הקבר. והלכתי
משם.
יצאתי את שערי בית הקברות, נכנסתי למכונית שלי ונסעתי. וידעתי
שעשיתי דבר נכון. ידעתי שהגיע הזמן. ושדרכי הלאה תהיה קלה יותר
אחרי שנפרדתי ממשא קשה וכואב כל כך. ושנה שלמה כמעט ולא
התגעגעתי ואף לא פעם לא ביקשתי שיחזור, ולא סובבתי ראשי לאחור.
והנה פתאום עכשיו אני נזכרת, ועולה בי געגוע וכאב וצער גדול
עליי ועליו ועל כולנו, שחיינו קיבלו פתאום חבטה שהסיטה אותם
ממסלולם.