פוסעת לי ברחובות עיר הולדתי, תל אביב, משפילה מבט לכיוון
המדרכה המרוצפת בלבנים אפורות ומטונפות, כל חריץ במדרכה מקבל
תשומת לב מיוחדת מעיניי, אני יודעת שזו הפעם האחרונה שאני אלך
למקום הזה, התחושה הזו בבטן שיודעים שעומדים להיפרד ממני,
שיודעים שהייתה התרחקות של שבוע בערך, וזו שיחת הסיכום, עוד
כמה דקות אני ואתה לא נהיה חברים יותר, שלוש שנים של חברות,
וחיים שלמים של ידידות עמוקה הולכים להיגמר בעוד כמה דקות ואני
לא מתכננת שום דבר במוחי כדי למנוע זאת, לבי דופק בחוזקה
כשידיי דופקות על דלת ביתו.
"אני שמח שהגעת אסנת, אני מבין שגם לך יש המון דברים להגיד
לי", אמר זיו במעין קול מונוטוני אך נרגש, לא הבנתי ממה הוא כל
כך מתרגש, בטח יש לו מישהי ובגלל זה הוא התרחק ממני, בגלל זה
הניצוצות בעיניים התכולות שלו שכל כך אהבתי.
מדדה אחריו ברגליים כושלות לעבר חדרו, הלב לא מפסיק לבעור,
מזכיר לי כמה המצב מעיק עלי. "תראי אסנת, בשבוע הזה שלא דיברנו
והתרחקתי ממך פגשתי את ליאת, נו את זוכרת את ליאת, האקסית שלי,
החברה שהייתה לי לפנייך." הנהנתי בראשי לחיוב, ידעתי שלא
טעיתי, הוא חזר אליה. "אז אני וליאת מאוד התקרבנו, והיא הציעה
לי לחזור אליה, היא רצתה להינשא לי, את יודעת אסנת, אנחנו בני
32 כבר והיא חושבת שאני ואת זה משהו לא רציני, כי לא התקדמנו
לשום מקום, והאמת אסנת אני יכול להבין אותה, שלושתנו מכירים
כבר מאז התיכון, היינו מעין משולש כזה, הייתי חבר של ליאת ושלך
ושוב של ליאת ואיתך אני כבר שלוש שנים ואני אוהב אותך ונהנה
מכל רגע, אבל ליאת הציעה משהו שאני כבר רוצה המון זמן, הציעה
יציבות, קורת גג, הציעה ילדים שהם משאת נפשי, ולא ידעתי מה
לעשות, כי את כל הזמן עסוקה בקריירה שלך, ואני לא מאשים אותך
אבל הייתי מבולבל..."
בזמן שזיו דיבר, כל מילה דקרה לי במקום אחר בלב, ישבתי עם
עיניים מזוגגות בוהה בו, ודמעות החלו נשפכות כמו מעיין שזה עתה
פרץ דרך חדשה לזרום בו. זיו עצר משטף דיבורו, וניגב את דמעותיי
המלוחות. "חכי, זה לא מה שאת חושבת, אסנת, אני סירבתי לה! אני
אמרתי לה שאני מחפש יציבות אצלך, שאני אוהב אותך, קראתי לך הנה
בשביל זה." לפתע הוציא קופסא קטנה מהכיס, קופסא עם טבעת מדהימה
בתוכה, רכן לרגליי, "תינשאי לי אסנת?" לא יכולתי להפסיק לבכות
אך הדמעות המלוחות שינו את טעמן, טעמן היה כמו דובדבן טרי שזה
עתה נקטף. רכנתי לרצפה, היכן שהיה כעת אהובי, וחיבקתי אותו.
הטבעת הונחה על אצבעי ולא איחרה לבוא הנשיקה, ההתרגשות הזו
שהחליפה את העצב ששרר בלבי במשך השעה האחרונה, הציפור שפחדה
בתוך הכלוב השתחררה עכשיו, הצפה של חום מדגדג בבית החזה, כמו
פנינים קטנות בורקות הנשפכות מידיי לעבר הרצפה הלבנה ומוסיפות
ברק לחדר.

יצאנו לכיוון הפארק הענק שנהגנו לטייל בו, מחזיקים ידיים,
והטבעת מונחת כה יפה על אצבעי, הרגשתי כמו מלכה בהליכתי
האצילית, הלכנו באיטיות ושתקנו, שתיקה כה ערבה לאוזן, מדמיינת
באוזני ניגונו של נבל עתיק, העצים נראים כמו עמודי זהב ענקיים
מפוסלים בסגנון האימפריה הרומית, פנסי הרחוב כמו עששיות ממתכת
עדינות, שיחי היסמין שבצידי השדרה מנגנים בניחוחותיהם בהרמוניה
מופלאה עם ציפורני החתול. "אסנת זה היום הכי מאושר בחיי", קטע
זיו את הדממה והפריע לי בחלומי, חייכתי לעברו, מרוב אושר איני
מסוגלת להגיד דבר.

החתונה תוכננה בקפידה, שני הצדדים היו מאוד נרגשים, אני יודעת
שהוריו של זיו תמיד דחקו בנו להתחתן כבר, "אחרי הכל אתם כבר לא
כל כך צעירים" נהגו לומר, הם רצו נכדים ובכל אירוע משפחתי נהגו
לציין זאת.
החתונה תוכננה בקפידה, החלום שלי היה לעשות נשף בסגנון ימי
הביניים, שכרנו אמפי ענק, שהוא מוזיאון אבל התירו לנו לערוך שם
את החתונה באופן מיוחד (ועם הרבה כסף שנלקח מאיתנו, יש לציין).
השמלה שלי הייתה שמלת מלמלה נפוחה בצבע ורוד עתיק, צועדת לעברו
של זיו שלבוש חליפה בסגנון קדום גם הוא, בצבע כחול כהה, תואם
לעיניו המושלמות, הביט בי במבט כה רך וחייך חיוך ביישני. ככל
שהתקרבתי לחופה הרגשתי את לבי הולם בחוזקה, כמו קוקיה שיוצאת
מבית השעון, יוצאת וחוזרת, יוצאת וחוזרת, מתריעה על אהבתי כל
שניה ושניה. הוריי מחייכים אליי, כולם מביטים בי ובזיו, שוב
תחושת האצילות חוזרת לי, מדמיינת לעצמי נשף מאותה תקופה
שניסיתי לחקות, מוזיקה קלילה נוגנה ברקע על ידי חברנו הטוב
ביותר, ניר, דמעה סוררת זלגה על לחיו של אהובי והוסטה בניגוב
קליל, פרחי היסמין נתנו את ה"פיניש" לערב.
היא ישבה בקהל, בשמלה שחורה מתחרה, מדברת, מצחקקת עם הוריו,
מביטה בי ומבטה שורף את גבי, יוקד עליו ולא נותן לשמחתי לפרוץ
החוצה במלואה, כמו נחש המתחפר בחולות ומחכה לצאת ברגע הנכון
כדי להקיש על חיי ולהרעיל את אהבתי עם הארס הכי מסוכן
בעולם-היופי. ליאת כל כך יפה, חיננית, בעלת יופי קופצני, אדומת
שיער. שיערה החלוד נראה ממרחקים, אני מתעבת את היום שהכרתי
אותה, תמיד בלבי עולה התמונה שהיא תיקח אותו ממני ואני אשאר
לבד עם פניני הזיכרון. הונחו הטבעות על אצבעותינו, נשיקה לעיני
כולם, והיא עדיין שורפת את גבי כל העת כמו להבה קטנה שמתעקשת
לבעור.
זיו לא הביט בה, לא הפנה אליה את תשומת לבו עד שאמו הלכה
במחיצתה והיה חייב לומר כמה מילות תודה על העובדה שהסכימה
להגיע למרות כל מה שקרה לפני חצי שנה, למרות שהיא רוצה אותו,
והחוצפנית אף אמרה לו בשנית לידי וליד חמותי "הטריה", כי היא
עדיין הייתה רוצה להיות במקומי, חסרת בושה.

רקדנו, שמחנו, וכעת הגיע הזמן לנסוע לירח הדבש המיוחל. רצינו
חופשה בארץ, הרוח הפטריוטית השתלטה על שנינו, אנחנו אוהבים
מאוד את צפון הארץ, ומכיוון שזו הייתה תקופת הסתיו חשבנו על
רמת הגולן, בקתה בלב הטבע, מנגינתן של הציפורים ליוותה אותנו
כל הדרך אל הבקתה. כשנכנסתי התמלאתי באושר, הבנתי שחלומי התגשם
ואני עם אהובי, בירח דבש, רק אז הבנתי את המשמעות ששום דבר לא
יפריד בינינו, חוץ מהמוות.
הדלקנו המוני נרות בכל הדירה, על הג'קוזי, מסביב למיטה, על
המדרגות המובילות לעליית הגג, הכל נראה כמו חלק מסרט הוליוודי
ישן. התנינו אהבים במיטת העץ הענקית, מצופה בסדיני משי בצבע
קרם, זו לא הפעם הראשונה שלנו, אך באותו ערב הרגשתי לראשונה את
הביטחון הזה, העוצמה הזו שנותנת אהבה חסרת גבולות, היציבות הזו
שזיו דיבר עליה כל זמן החברות שלנו, באותו רגע הבנתי אותו,
הרגשתי שאני נשענת על עץ אלון ותיק ואיתן, ששום דבר לא יכול
לכרות אותו.

חזרנו לביתנו החדש, העברנו דברים, עיצבנו את הקן בו ייוולדו
צאצאינו. עיניו של זיו תמיד נצצו כמו ים צלול, גם כשהגיע תשוש
מהעבודה הייתה לו מספיק אנרגיה בשביל שנינו, לפעמים היה מגיע
בשעות מאוחרות מאוד, אך תמיד היו לו דרכים מרתקות לפצות על זמן
אבוד, פרחים מדהימים, הגלידה האהובה עליי, פעם אחת אפילו הזמין
שני גברים שיעשו לנו עיסוי מיוחד בבית, בגלל העבודה הקשה.
החיים נכנסו לשגרה אך בשגרה הזו היה תמיד טעם מתוק, של
חידושים, ודברים טובים שהקדשנו אחד לשני במהלך היום.

לאחר שנה נולדה לנו שלישיה, שתי בנות - אור וקרן ובן - זוהר,
בבת אחת נהיינו משפחה גדולה. זיו ואני קרנו מתמיד, כשגדלו מעט
הילדים יצאנו תמיד לטיולים משפחתיים ברחבי הארץ המקסימה שלנו.
יומיים לפני שהתחילה שנת הלימודים הראשונה של הילדים, החלטנו
לצאת לטיול מיוחד, ונסענו לאותה בקתה מבודדת מאדם, אותה בקתה
שמוקפת ירוק קופצני, שבילינו בה את ירח הדבש. ההתרגשות הייתה
בשיאה, קרן ואור קיטרו כל הזמן על המסלולים הארוכים שעשינו,
ולכן היינו צריכים לעשות הפסקות מרובות, הנוף כפי שהיה זכור לי
עוד מהביקור האחרון באזור, היה ירוק כולו, שמש נעימה פיזרה
אהבה על כל העלים ועלינו, הפרחים חייכו והנעימו את דרכנו. זוהר
ממש התעניין בדרך, שאל שאלות על כל הפרחים בסביבה, ועל האזור
עצמו, זיו ואני חייכנו זה לזו, "אני רואה אותו לומד בוטניקה
באוניברסיטה בעוד כמה שנים", אמר אליי זיו בחיוך, ואני הנהנתי
לחיוב, זה בדיוק מה שעלה לי לראש.
חזרנו לבקתה, הילדים הלכו לישון בחדר שבעליית הגג, תשושים
מהיום הארוך, אף אני וזיו הלכנו לישון מוקדם אחרי היום העמוס
הזה, ראשי צנח אל הכרית, תשישות של סיפוק.
קמתי לפנות בוקר, מטושטשת כולי, לריחה של שריפה ולצרחות של
ילדיי, אימה כבדה נפלה עליי כשראיתי עשן כבד וסמיך פורץ מדלתה
של עליית הגג, ניערתי את זיו כדי להעירו, וגם הוא נבהל כשראה
את העשן, עמדתי המומה לכמה שניות כדי לנסות ולחשוב מה לעשות,
התקרבתי לדלת והרגשתי את החום שנפלט ממנה, יצאתי החוצה ופניתי
לחלון של עליית הגג, צעקתי לילדים, אך מרוב הצרחות שלהם הם לא
שמעו אותי, ריח השריפה התפשט בכל מקום אך אין למי לפנות כי זהו
מקום מבודד מאדם, אפילו לא הייתה קליטה של הרשת הסלולרית.
הגרון החל לשרוף לי בגלל הפיח הסמיך שנפלט, ולבי נשרף מהמחשבה
שאולי ילדיי לא יצאו משם בשלום. זרקתי אבנים לעבר החלון, ואחת
מהן פגעה בו, זוהר הציץ ממנו, וצעק לעברי בבכי חנוק, לא יכולתי
להחזיק מעמד יותר ובכיתי גם אני, לא היה מה לעשות, עליית הגג
הייתה גבוהה מדי, ולא הייתה אפשרות של טיפוס מעלה דרך הקיר
החיצוני, הדרך היחידה פנימה הייתה מתוך הבקתה. מסתבר שזיו כבר
חשב על האופציה הזו, ופרץ את הדלת באמצעות קורת עץ שפירק
מהמיטה שלנו, הילדים היו לכודים מאחורי מיטותיהם העשויות עץ גם
הן, הפחד הגדול שלי היה שרצפת עליית הגג תישרף כליל ותקרוס,
ואחרי כמה שניות, כך קרה. פינת החדר קרסה, וזוהר שעמד בדיוק
באותה פינה מחשש להישרף החזיק במה שנותר ממנה, מתפתל לא ליפול,
אני מנסה להזיז במהירות את מיטתנו הכבדה כדי לתת לו ליפול על
מקום טוב, כדי שלא יקבל מכה, הזיעה שלי התערבבה יחד עם הפיח
והעשן, הבקתה נהייתה מחניקה מרגע לרגע, לא יכולתי לנשום,
הרגשתי כמו בשהות ממושכת מתחת למים. זוהר נפל ולא על המיטה, עם
פניו כלפי הרצפה, שבר את המפרקת, מת מול עיניי, בכיתי וצרחתי
ביאוש, הזזתי את זוהר הצידה והזזתי את המיטה מתחת לחור שהיה
ברצפת התקרה, לא יכולתי אפילו להתאבל על זוהר, הייתי חייבת
לעזור לקרן ולאור, צרחתי לעבר זיו שיגיד לבנות לקפוץ אחת אחרי
השניה לעבר המיטה, הן קפצו, והלכו לעבר המעיין הסמוך להתנקות,
בכיתי ובכיתי על זוהר, ששוכב מולי מחוסר חיים, אך עדיין הרגשתי
הקלה על כך שאור וקרן ניצלו, סחרחורות של כאב ודקירות בבטן כמו
צירי לידה, כל כך רציתי לחבק את גופו הקט של זוהר, כה קטן ורך,
כה צעיר! וכבר מת. הרגשתי כל כך אשמה שלא הזזתי את המיטה מספיק
מהר כדי שהוא יוכל לחיות. בין כל הטרדות והבלאגן, ניקרה מחשבה
אחת לא ברורה בראשי, אם כולם ישנו, ואין שריפה בחוץ, מאיפה
פרצה האש?
צרחתי לעבר זיו, שיקפוץ גם הוא, אך הוא לא ענה לי, עליתי למעלה
במהירות, ראיתי אותו לכוד מאחורי מיטת העץ הבוערת, מעולף.
קפצתי לכיוונו והנחתי אותו על גבי, משקלו היה כה כבד, גררתי את
עצמי, נכוויתי ברגליי ובבטני, רגלו של זיו בערה, קפצתי במהירות
דרך החור שנוצר, נחתנו בהצלחה על המיטה, זיו עדיין היה מעולף,
והרגשתי שהסחרחורות שלי גוברות וגם אני עומדת לאבד את ההכרה,
אך לא היה זמן לזה וקראתי לבנות, אור וקרן עזרו לי לסחוב את
אביהן והכנסנו את רגליו לתוך המעיין, הייתה לו כוויה עצומה
ברגל, הוריתי לאור להביא את תיק העזרה הראשונה שהיה בבקתה,
וקרן הלכה לאסוף כמה שיותר דברים מהקומה הראשונה, הם הספיקו
לקחת הכל כמה שניות לפני שכל הבקתה קרסה, זיו התעורר, ונסענו
לבית החולים הקרוב, הטיול הזה היה אסון אחד גדול, לשם לא נחזור
יותר לעולם.

אחרי כמה ימים נפתחה חקירה במשטרה לגבי השריפה, כי הובן שמדובר
בהצתה. "מי ירצה להרוג אותנו?!" אמר לי זיו, ואני שתקתי, לא
ידעתי מה לענות, הימים שאחרי השריפה היו מלווים בשתיקה רועמת,
לא יכולנו לתפקד, והיום הראשון בבית הספר של הילדים כבר לא היה
אירוע כה מרגש, כל הזמן חשבנו על זוהר, ועל דרכים להנציח אותו
ואת מותו, הבנות תמיד דיברו עליו ותמיד ציינו כמה שהן מתגעגעות
אליו, לבי נקרע לגזרים בכל פעם מחדש כמו שמכניסים נייר למכונת
גריסה, בכל פעם שאני רואה את זוהר נופל לנגד עיניי, כל החלומות
רודפים אותי, צלה של האשמה מעכיר את יומי, כל דקה וכל שניה,
אני יודעת שאני אשמה, שאני יכולתי למנוע זאת, לא הייתי מספיק
זריזה. ואני יודעת שגם זיו חושב ככה, כמה וכמה פעמים הוא
התעורר בלילה והביט בי בפרצוף עצוב, פרצוף מאשים, כאילו אומר
"אני יודע שאת אחראית למוות של בננו".

לאחר חצי שנה, שבת לפנות בוקר, העיר אותי ואת זיו צלצול טלפון,
זה היה מפקד תחנת המשטרה האזורית. "המציתה הסגירה את עצמה, גשו
עכשיו לתחנת המשטרה", אמר המפקד. התקשרנו למיכל הבייביסיטרית
והזעקנו אותה לשמור על הילדים.
לעיניי נתגלתה ליאת, החברה הישנה שלי ושל זיו, כבר לא יפה כמו
פעם, בלויה ועתיקה כמו שעון קוקיה ישן שהשנים לא הטיבו עימו,
חלודה. עברו רק שמונה שנים בערך מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה.
"אם הוא לא יהיה שלי הוא לא יהיה שלך, הסגרתי את עצמי כי רציתי
שתדעו שאני זו שעשיתי את זה, עקבתי אחריכם בחצי השנה האחרונה,
זיו כבר לא מביא גלידה לבית, ולא פרחים, חייכם לא חזרו למסלולם
ואני יודעת את זה", התריסה לעברי. באותו הרגע זיו והשוטר שעמד
לידי החזיקו אותי כדי שאני לא אתנפל עליה ואכה אותה. הבכי שטף
את פניי כמו המעיין שרחצו בו בנותיי  ביום השריפה. היא לא
מתביישת במה שהיא עשתה, היא משוגעת - חשבתי לעצמי.
ליאת קיבלה את העונש שלה, היא יושבת בבית הסוהר ושם תשב עוד
זמן רב, אך חיינו לא יחזרו להיות כמו שהם, זוהר הוא החתיכה
החסרה בפאזל המשפחתי שלנו, משהו שלא יחזור לעולם, הליטוש
האחרון של האבן היקרה שלנו, של החום הזה שתמיד שרר אצלנו, זיו
כבר לא מתעורר במבטים מאשימים, השלמנו עם המציאות, אנחנו
יודעים מי אשמה, אבל למרות הכל לא יכולים לישון, אין פרחים
יותר, שגרה.
נמצאת עכשיו בחדר ההנצחה לזכרו של זוהר, כבר לא בוכה, עיניי
יבשו כנחל אכזב.