אנחנו אפילו משתנות יחד... זה מדהים!
איך חוויה משותפת של נסיעה באופניים ביום כיפור אחד (עם גלגלי
עזר)
ממשיכה בהאנשת בובות ברבי, כולל כינויין בשמות, זיווג לבן המין
השני (ברבי קן), לבוש בבגדים הכי שיקים ונחשבים ובשלב מתקדם
יותר אפילו קיבלו החטובות הקטנות את קולנו הערב.
ההערצה המשותפת, ההזויה ובלתי ניתנת לתיאור לכוכבים, מפורסמים,
סטארים...
ממש כמו ילדות קטנות... בעצם... ממש ילדות קטנות!
החוויה (אם אפשר לקרוא לזה כך) של גירושי ההורים
הנשיקה הראשונה...
האהבה הראשונה והמטופשת...
האהבה הראשונה והלא כל כך מטופשת... זו... הכואבת...
שגרמה לנו להזדקק אחת לשניה
שגרמה לשניה להיות שם בשביל האחת.
וההתבגרות, השינוי הזה... השלב שאתה עובר בחיים ומרגיש שאף אחד
לא מבין אותך, אף אחד לא רואה, לא יודע, אף אחד לא קולט איך
פועלים התאים הקטנים במוח שלך...
אף אחד לא מצליח לחדור אל הבועה הזו שיצרת סביב עצמך שנקראת
המציאות החדשה שלך, שיותר טובה לך... יותר מתאימה לך, יותר
מרגשת...
כשאני שונאת הבטחת שאת גם, כי כולם רשעים בעולם...
ואם אני עושה שטות, קטנה כזו... משהו לא מזיק
אחרי יומיים היא הופכת לזכרון מצחיק...
לפעמים כבר נדמה לי שכשאני עצובה את גם שם יחד איתי. בלי לדעת
למה... זה בכלל לא משנה לך למה, העיקר שאיתי...

כבר התאכזבתי מהמילה חברה. כבר נכשלתי בכל ניסיון לתאר אותך
בתיאור לשוני...
אז נכון שלא יפריע לך, אם אני פשוט אקרא לך: "אני"?