פעם אחת, בעוונותיי, השתתפתי בפסטיבל עכו. לא בתור שחקן בהצגה
המשתתפת בתחרות וגם לא כאומן תיאטרון רחוב. סתם, הייתי חלק
מצוות מפעילים של מופע- מיצג שמשלב בובות על החומה , שחקנים
תוצרת בי"ס תיכון ידוע לאמנויות, ובקיצור חארטה בארטה של הפקה.
באמת , משהו רע במיוחד.
אבל מה- שילמו לנו כמה גרושים כדי שנזיז את הבובות האלה ,וגם
הבטיחו אוכל ולינה.
לינה קיבלנו- בשקי שינה באיזה צריף בעיר העתיקה , איזה שישה
בחדר, והאוכל- נו, מה אומר ומה אדבר- פאר המטבח הצמחוני. זאת
אומרת פסטה דלוחה ברסק עגבניות עם סלט ירקות, וזה במקרה הטוב.
גועל עם נפש. וכשמשלמים לך אש"ל  אין לך אפילו זכות- תלונה.
אין פלא שלאחר יומיים של סבל קולינארי חש עבדיכם על בשרו תזונה
צמחונית מהי. כל מאווי היה איזה קבב טוב ומהביל , עם ניחוח דק
של בהרט מזרחי. ובלי סלט. ככה - בשר עם קצת בשר ליד.
לשמחתי מצאתי כמה גרושים , וגם הייתי במקום הטוב בארץ למצוא
ארוחה מעולה של בשרים על האש, כך לפחות קיוויתי. מה שלא מצאתי-
זה שותף לדבר עבירה, שיהין להצטרף אלי להרפתקה הקרניבורית
בסמטאות העיר העתיקה של עכו. הסתבר לי  שכולם בהפקה היו או
תפרנים יותר ממני או צמחונים, לא עלינו, והסתפקו באטריות במיץ
וכל השטויות האלה.
הייתי רעב. ולא היה זה רעב סתם, כי אם תאוות בשרים חסרת
מצפון. עוד רגע והייתי שוחט בעצמי את הכבש הראשון שהייתי פוגש
בדרכי. לא משנה עם הוא היה עושה מיאו ולא מהה. אני חושב שכבר
ראו  את זה עליי. שחקן צעיר חצי- מובטל, הרחק מביתו, מסתובב עם
מבט של שיפוד בעיניים.
לא פלא שאיש לא רצה לחבור אליי. מה גם שהעיר העתיקה היא, אפעס,
מה שקוראים, מקום שלא סימפטי להסתובב שמה לבד, בעיקר אם מראך
כשל יהודי אשכנזי נחמד עם אף גדול ומשקפיים עגולים.
וכך בלית ברירה נכנסתי לבדי, ולא במעט חשש, אל בין חומות העיר
העתיקה בעכו.

העיר היתה הומה אדם, כיאה למטרופולין זעיר המארח בחול המועד
סוכות את הפסטיבל לתיאטרון אחר, וכל זאת מתרחש לפני יותר
מעשור. כל העולם היה שם. וגם אחד שהסתובב מורעב. לא ממש עניין
אותי כל התיאטרון הזה או ה"הפנינג" . אני רציתי את ליטרת הבשר
המגיעה לי ורציתי אותה עכ-שיו.
בחרתי, אם כן, את הכיכר המרכזית, שנראתה לי המקום היותר בטוח
למצוא את מבוקשי, ולחזור בשלום.

למרות שהייתי מוקף אנשים, היה איזה חשש. בכל זאת, הפעם הראשונה
שאני לבד- לבד בעיר ערבית, משהו שהצד הפולני שלי היה מכנה לא
משהו חכם לעשותו. אבל מה לא עושים בשביל ארוחה נורמאלית.
בכיכר היו כמה מסעדות שהשולחנות שלהן היו בחוץ. זה נראה לי
יותר מאשר להכנס למקום סגור.
בעוברי ליד השולחנות שמעתי קוראים לי, כי ליד כל מסעדה היה
עומד איש שהיה קורא  לעוברים ושבים לבוא ולשבת אצלו. כולם נראו
לי אותו דבר, זועפים, רחבים ומשופמים, ולא ראיתי הרבה טעם
בלבחור בקפידה את המקום בו אוכל. גם ראשי ה יה סחרחר מן הריחות
ופי התמלא ריר.

אז עצרתי וישבתי ליד שולחן.

מה לאכול, שאל קול באס במבטא גרוני .
רק לא אותי רק לא אותי.
ערבי גדול מדי, זועף מדי, עם שפם עבות מדי עמד מאחורי. הוא לא
נראה כמו שום מלצר שאני אי פעם ראיתי. נצמדתי למושב והשתדלתי
לחייך.
בקול צייצתי ,מה שיש.
עדיף שיגיד לי הוא ושלא ארגיז אותו בתפריטים דמיוניים, מה
שהיה לי מאד קל באותו רגע , שכן פינטזתי לי בדרכי לכאן את כל
מטבחי אלף לילה ולילה.
יש שישקבב שישקבב כבש קסיסות קסיסות עם עגבניות .

בזוית העין ראיתי את מבטיהם המאד לא מרוצים של אדוני המסעדות
האחרות, אין ספק שהם מקללים אותי בלבם, חשבתי. ובקול רם שאלתי
,מה שאתה ממליץ.
ראש קטן . טוב ליהודים.
כבש יש טוב. בא היום.
שיהיה כבש, מיהרתי לבחור.
חומוס צ'יבס סלט, שאל.
הנהנתי. תהיה ילד טוב בלי חוכמות.
מה לשתות .יש קוקהקולהסברייטאורנג'אדה.
אורנג'אדה, תודה. סופסוף הגדול עזב לכיוון המטבח .

נותרתי עם מבטיהם של שכניו ממסעדות הכיכר.
הלך עליי. גם אם השמן יבוא מהר עם האוכל ,עדיין כולי ספק אם
אוכל אי פעם לקום מהכסא ולעבור את הכיכר בשלום.

האוכל הגיע תוך מה שנראה בעיניי כנצח קטן.
אני מאמין שהיה לי טעים. מהר מאד לא היה זכר למה  שהיה בצלחת .
אולי היה זה מרעב ואולי לא.
הוצאתי את הכסף לחשבון והנחתי אותו על השולחן.
עמדתי לקום כשראיתי את הגדול עם השפם מתקרב אלי .
זהו,.גמרת. ואתה חשבת שתוכל לגמור בצ'יק צ'ק ולהסתלק.
התישבתי שוב.לבי החל לדפוק.
נהנית, שאל המשופם.
...בטח! בטח נהניתי, מיהרתי לומר, כשאני מהנהן במהירות, מה
שעשה לי סחרחורת בנוסף לכבדות שלאחר הסעודה.
רק אל תעשה לי כלום, עכשיו , שאתה כבר לא צריך אותי. יש לי
אישה , ילדים , סבתא משוגעת בבית אבות, אמא שלי יש לה לחץ  דם.
בי נשבעתי שאם יעזוב אותי לנפשי לא אגע יותר בבשר גם אם זה
אומר מקרוני במיץ כל החיים.
נהנית? ,חזר, סבר לחבריך!