אני אפילו לא זוכר מאיפה קיבלתי את מחזיק המפתחות הזה. מחזיק
פשוט שכזה שמקבלים בתחנות דלק או כשתורמים עשרה שקלים בסופר
פארם. אבל על הפעם הראשונה שראיתי אותו חיבבתי אותו. מוזר איך
אתה נקשר לחפצים דוממים.
הוא מעוצב, כמו הרבה דברים במדינה הזאת, בצורה של חמסה קטנה
מכסף. פרפר כחול כהה מוטבע במרכז צד אחד ועל הצד השני רשום
"להיות חופשי ומאושר".
יש למילים האלו צלצול נעים, כמעט כמו לחש קסמים או ברכה למזל
טוב.
אני שוכב במיטה עכשיו, הראש נשען על הקיר בכוח, והמפתחות
נלחצות אל כף היד ופוצעות את העור.
"להיות חופשי ומאושר", אני ממלמל לעצמי, "להיות חופשי ומאושר".


בזמן האחרון יכולתי לעשות בדיוק מה שאני רוצה. טוב, כמעט מה
שאני רוצה... לפעמים הייתי צריך להעתיק תרגיל מרונן ואפילו
להגיש אותו בכוחות עצמי, אבל חוץ מזה הייתי אדון לזמן שלי,
אדון לגורלי, ונהניתי מכל רגע.
בלי חברה מעצבנת שתתלונן על זה שאני אוהב את החברים שלי יותר
משאני אוהב אותה, בלי לחץ. טוב, אם להיות כנים, אחת לכמה זמן
אמא שלי הייתה מתקשרת לפלאפון שלי כדי לצעוק עלי, מה שהיה יכול
להפריע לי אם הייתי עונה.
התרווחתי בנוחיות מירבית על המיטה של אורן, עד כמה שאפשר
להרגיש נוח על מיטת מעונות והקשבתי לו בזמן שסיפר לי, בפעם
החמישית, על הנרגילה שהוא הולך לבנות.
"אתה יודע שאתה לא תבנה כלום", חשבתי, "אנשים כמוך גורמים
לעצלנים להיראות טוב."
תהיתי מאיפה המחשבה הזאת באה, הכרתי את אורן במשך כמה וכמה
חודשים והעצלנות שלו אף פעם לא הפריעה לי.
זאת בטח הכלבה המטומטמת, אמרתי לעצמי. היא אף פעם לא הייתה בן
אדם מסודר, והגיוני שהיא תשכח כמה מחשבות שלה בתוך הראש שלי.
"עמי, אתה מקשיב לי?" שאל אורן. "כמובן שאני מקשיב לך", חייכתי
אליו, "מה אמרת?"
"לא ידעתי שנעשית חרש, כל השנים האלה במעבדות פיסיקה מתחילות
להשפיע עליך. אולי כדאי שתבקש מהאוניברסיטה פיצויים."
כזה הוא אורן, כמו כריש לריח של דם, הוא נמשך לחולשות של
אנשים.
בדרך כלל נהניתי מההתכתשויות המילוליות שלנו אבל הערב לא היה
לי חשק. הצורך להסביר למה אין לי חשק נחסך ממני כי אלון התפרץ
לחדר בכל החן של כלב רטוב, בלי הקופצניות העליזה.
הוא התיישב באנחה כבדה ונראה כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר.
"היא רוצה שנהיה רק ידידים."
"לא נורא", ניחם אותו אורן, "איפה שהוא בעולם יש בחורה שיכורה
מספיק."
אלון לא יצא פראייר וקפץ עליו והתרסק בטעות עלי "אז מי עמוש,
יוצאים לשתות הערב?"
בשביל שתוכל להתלונן על מחירי המשקאות, להתעצבן על המלצרית
ואני כל כך ארחם עליך שאני אשלם את החשבון...
לעזאזל! שוב מחשבה תועה. איזה מזל שנפרדתי מהבחורה חסרת
האחריות הזאת ומהמחשבות שהיא משאירה זרוקות מסביב.
"עמי, מה אתה אומר, נצא לסול?"
"כמובן", שוב חייכתי. הסול היה מקום נהדר, מואר ומסריח בדיוק
במידה המתאימה, כמו שפאב טוב צריך להיות.
ישבנו בסול והזמנתי לי גינס, ואלון הזמין אפטר שוק למרות שהוא
ידע שהוא משתכר בקלות והוא ואורן המשיכו לרדת אחד על השני
בהתלהבות מרובה.
מה קורה לי הערב, חשבתי, אני בדרך כלל צוחק מהשטויות שלהם
ועכשיו אני רק חושב שהם היו יכולים להתחלף. אורן היה נותן
לאלון חלק מתסביך האלוהות שלו ואלון בתמורה היה מעניק לאורן
קצת רגשי נחיתות בריאים. כדי להתגבר על שטף המחשבות הזה שלא
היה שייך לי לקחתי סיגריה מאורן ועוד אחת כדי להראות לה מה זה.
היא אף פעם לא אהבה סיגריות ואולי אם אני אעשן מספיק היא תלך
לה ותעזוב אותי בשקט.
לסיגריות היה טעם נוראי. למה לעזאזל אורן מכניס לגוף שלו את
הזבל הזה...
רגע, אמרתי לעצמי, זה לא אני, מצידי אורן יכול לעשות מה שבראש
שלו. כמובן שהוא אף פעם לא היה מעשן מתחשב...
לקחתי עוד סיגריה. אני עדיין שולט בהגה, אמרתי לעצמי ושאפתי
עמוק לריאות, לא איזו נקבה צדקנית שכופה את הדעות שלה על אנשים
אחרים. עישנתי בהפגנתיות ובאותה הפגנתיות רצתי להקיא בשירותים.

הקאתי את הנשמה שלי לתוך האסלה הדהויה שהייתה שם ובמשך כמה
רגעי אחר כך עדיין תפסתי אותה מנסה לעצור את הרעידות שפשו
בגופי.
התרוממתי, עדיין רועד, ושטפתי את הפנים בכיור. גרגרתי מים
מהברז פעם ועוד פעם וניסיתי להעביר את התחושה המחליאה מהפה
שלי.
התבוננתי על עצמי במראה וראיתי בחור שנראה טוב גם אם הוא בילה
חלק ניכר מהערב שלו משתופף מעל אסלה בחדר שירותים קטן ולא נקי
במיוחד.
מעודד יצאתי מהשירותים וחזרתי לשבת עם אורן ואלון שהעסיקו את
עצמם בשכלול החיקוי שלי רץ לשירותים עם יד על הפה.
הצורך להתעמת איתם או עם עצמי נחסך ממני כי באותו הרגע התחילה
איתי בחורה.
נתתי לעצמי טפיחה וירטואלית על השכם. "גם כשאתה מקיא, הן עדיין
רוצות אותך".
חייכתי אל הבחורה בנון שלנטיות, ואלון שאף פעם לא ניחן בעודף
טאקט שאל אם אנחנו רוצים להישאר לבד. אורן היה טיפה יותר עדין
ממנו ופשוט משך (די בכוח אם תשאלו אותי) את אלון משם.
ענת, כך קראו לה, הביטה עלי בחיוך מחשמל שהלם היטב את העיניים
הכחולות שלה.
"אז מה אתה עושה בחיים?" היא שאלה בחצי גרגור.
"אני פיסיקאי", אמרתי ונוכחתי לדעת שאין דרך להגיד את זה
בגרגור.
"אני אוהבת בחורים אינטליגנטים", היא אמרה וליטפה קלות את
זרועי.
דאם! חשבתי, הבחורה הזאת פשוט מתחננת לזה. מבט נוסף בשיער
הארוך השחור מבריק שלה גרם לי להבין שכל בחור יהיה בר מזל אם
היא תרצה להיות איתו.
נשארנו כמה שעות בפאב באותו הערב ושמחתי לגלות שבנוסף לכל הקטע
של חתולת מין היה לה גם שכל. היא גם צחקה מכל ההערות המחוכמות
שהשמעתי, במיוחד בגלל החיקוי שעשיתי של אורן ואלון.
היא התקרבה אלי יותר ויותר במהלך הערב ההוא, שערותיה מדגדגות
את הצוואר שלי והחזה הנפלא שלה מתחכך בחולצה שלי במקרה (או שמא
לא במקרה?)
התחלתי להרגיש לחוץ. רציתי להסביר לה שהעיניים שלה בצבע לא
נכון והריח שלה מוזר לי אבל שתקתי. אפילו אני ידעתי שיש דברים
שלא אומרים לבחורות.
כל כך שמחתי שהפלאפון צלצל. זאת הייתה אמא שלי (אלא מה?) שרצתה
לצעוק עלי. כל כך אהבתי אותה באותו הרגע. בעליצות מתגברת שמעתי
את הצעקות שלה על זה שאני חסר אחריות והבטחתי לה שאני מייד
חוזר הביתה.
לא נותר לי אלא להיפרד מענת, לזרוק כמה שטרות על השולחן,
ובמהירות שגבלה בחוסר נימוס, לצאת מהפאב לתוך הלילה הירושלמי
הקריר ולמצוא מונית שתיקח אותי הביתה.

ישבתי על המיטה בבית שלי, המחשב ניגן את הMP3ים האהובים עלי
אבל לא הצלחתי להבדיל בין שיר אחד לשני. לידי היה ספר אבל לא
הצלחתי לאחד את המילים למשפטים. כל מה שיכולתי לעשות באותו
הרגע היה להביט במחזיק המפתחות בהבעה מרושעת. הרגשתי נבגד.
כאילו המחזיק הטעה אותי איך שהוא.
לא ידעתי מאיפה התחושה הזאת באה אבל ידעתי שאני רוצה שהיא
תיפסק.
פתאום העולם התמקד ושמעתי את צלילי הפתיחה של "שיר אהבה בדואי"
.
השענתי את הראש בכוח על הקיר והידקתי את האחיזה סביב המפתחות
שלי.
אולי, רק אולי, אם יכאב לי מספיק מבחוץ אני לא ארגיש את הכאב
החותך הזה מבפנים.
"להיות חופשי ומאושר", אני ממלמל לעצמי, "להיות חופשי ומאושר."