לא מזמן, נחרדתי לגלות, שהבן של דודו זר בכלל לא קיים.
בהתחלה, לא האמנתי, הרי זה לא הגיוני.
כשהייתי בן שמונה, כולנו היינו מוכנים להיות הבן שלו.
אפילו הבנות היו מוכנות להיות הבן שלו.
כולנו רקמנו חלומות, על כל השירים שהם בטח שרים כל הזמן ביחד,
ואיך שלדודו תמיד יש משחקים בשליף.
והגיטרה, אוי, הגיטרה.
וחלמנו כאחד על איך הבן שלו נראה.
לא חשבנו שהוא אפרוח או צב או שבלול, ובטח שלא פינגווין, לא
היינו עד כדי כך תמימים, אבל פיתחנו תמונה כללית בדמיון שלנו.
ילד עם רעמת שיער. אוי רעמת השיער הזו.

מאז כבר הרבה השתנה.
כולנו גדלנו להיות אנשים רציניים ובוגרים.
וכולנו יודעים שדודו זר הוא לא בהכרח האבא המושלם.
ברגע שאתה הופך להיות רציני ובוגר, מתבהרים לך כל כך הרבה
דברים שאולי לא היית רוצה שיתבהרו לך.
"אבל זה טבע הדברים", אימא שלי תמיד אומרת, לא משנה על מה
מדובר.
אני בטוח שלדודו זר או לעפרה היו יכולות לתת תשובות טובות
יותר. לא בטוח שמעשיות יותר, אבל לפעמים הרבה יותר טוב לא
להיות מעשי.

אנשים שאני מכיר והכרתי כל חיי, כבר מזמן לא חולמים להיות
הבנים של דודו זר.
לפחות כך הם טוענים.
שקרנים.
אני ממשיך לרצות.
למרות שהוא כבר לא נמצא שם, בין הפרפרים לנחמדים.
אז מה אם הוא לא שם?
זה שבן אדם לא נמצא במקום אחד, לא אומר שהוא לא נמצא במקום
אחר.
ודודו נמצא, ואם תשאלו אותי, הוא גם תמיד יימצא.
דודו זר כבר מזמן הפך להיות יותר מסתם בחור עם חיוך מהאוזן
הימנית לאוזן השמאלית של הבן אדם שלידו.
רעמת השיער והגיטרה כבר לא חשובות באותה הדרך שהן היו כשהיינו
בני שמונה.
אולי קצת חבל על זה, אבל שוב, זה שהן איבדו את המשמעות שלהן
בצורה אחת, לא אומר שהן איבדו אותה בצורה אחרת.
אני לא יכול להגיד שהן הרבה יותר ממה שהן היו פעם. כי הן היו
המון. בדיוק כמו דודו זר עצמו.
אבל ברגע שמשהו הופך למשהו שהוא לא אמור להיות, זה אומר שהוא
כנראה באמת משהו.

דוד זר מסמל, בשבילי, ובשביל רבים אחרים, כל כך הרבה דברים
שהוא לא אמור להיות. אינני יכול לשים אצבע על משהו אחד, כי יש
כל כך הרבה.

אז כן, אני סגור על זה שכולנו עדיין רוצים להיות הבנים של דודו
זר. אפילו יותר מזה.
כולנו רוצים להיות דודו זר עצמו.