אם מחר אני אמות, מה תגיד בהספד שלך?
האם תמלמל משפטים כמו: "זה הייתי צריך להיות אני" ובאמת תאמין
בזה?
הרי עכשיו אתה הכי שונא אותי בעולם, ורק לפני שנייה אהבת אותי
יותר מזה.
אם מחר אני אמות, אז שתדע שאהבתי אותך עד יום מותי.

האם תגיע להלוויה? אני יודעת שאתה כועס, אבל אתה חושב שתצליח
להתעלות על הכעס ולהגיע בכל זאת? הרי לא תראה אותי יותר. זהו
זה, זו הפרידה האמיתית שלנו - יותר מכל הקודמות.

האם תבכה? עכשיו אתה לא בוכה, אך האם תבכה מחר, אם אמות?

אתה יודע שאני מצטערת? על הכל, באמת.
אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה, הייתי עושה דברים אחרת. אבל לא
יכולתי לדעת.
כמו שאינני יכולה לדעת אם מחר אני אמות.

אבל אם בכל זאת אני אמות מחר? האם תתגבר מהר? האם תמצא מישהי
חדשה לכרוך סביבה זרועות?
האם תשכח ממני או שתחשוב עליי לפעמים?
האם תתגעגע אלי?
בבקשה, תן לי להישאר לפחות בלבך. אם לא בחיים.

הייתי מוכנה למות מחר אם אדע שתסלח לי על הכל, ושמדי פעם תיזכר
בי בחיוך ולא בכעס.

תצא עם אחרות. זה בסדר. כך נהוג לעשות. גם אני הייתי עושה אותו
הדבר אם אתה היית מת מחר.
קח אותן לסרטים, לארוחות ולהצגות. קח אותן ללונה פארק.
מצדי, קח אותן אל הירח.
תדליק להן נרות, תפתח להן דלתות, תלטף להן את השיער ותחזיק להן
ידיים. הכל.
אפילו תשאב מהן השראה כמו לאלף הטיוטות שכתבת עלי.

רק מדי פעם כשתביט להן בעיניים, תיזכר שפעם גם אני הייתי
בחיים.
בחיים שלך.