זה הכל בראש. שום דבר כאן לא אמיתי. זיוני השכל האלו שמסביב הם
הדבר היחיד שמציאותי פה.
אפילו כאב הבטן הזה שכמעט ופוער בי חור לא קיים. זו פשוט הסחת
דעת מהמחשבות שלי עליך. ואולי הוא קיים מרוב המחשבות שלי
עליך.
אתה הוא זה שלימד אותי שזה הכל בולשיט. שעובדים עלינו
בעיניים.
"ומה שיותר גרוע", תמיד היית אומר, "שלפעמים אפילו אומרים לנו
בפרצוף שעובדים עלינו ואנחנו עדיין מעדיפים להאמין שלא".

כמו הים. אפילו הים הוא רק אחיזת עיניים. ומגיל גן מסבירים לנו
שזו השתקפות של השמיים, ואנחנו נמשיך לצייר אותו בכחול.
וגם השמיים לא אמיתיים. מישהו פעם הצליח לגעת בהם?
מישהו יכול להסביר מה באמת יש שם? אם בכלל יש שם משהו?

וככה היינו מסתובבים ממקום למקום, סובבים משיחה לשיחה ואתה
היית מבטל כל פעם עוד משהו מהמציאות שאני מכירה. וכל פעם כל כך
בקטנות שבקושי הייתי מרגישה את זה.
את אלוהים, את הבושה, את הכאב, את הבכי, את הרצון הטוב, את
הצבעים, את היכולת להשתנות, את ההיגיון.
ותמיד דווקא נשמעת כל כך הגיוני.
וזה בכלל לא הפריע לי. יכולתי להסתדר בלי כל הדברים האלו. למה
אני צריכה כאב ובכי בחיי?

וקצת אחרי שביטלת את הגבולות, חצית את הגבול האחרון שנשאר.
אלוהים אדירים. ביטלת לי, בלי שום בושה, את האהבה.
"היא לא קיימת", אמרת לי, "מעולם היא לא הייתה קיימת". הסברת
לי שאנשים פשוט חייבים להרגיש משהו, כי הם לא מבינים שאין דבר
כזה להרגיש. ובגלל שהם חייבים להרגיש משהו, הם מעדיפים להרגיש
משהו שאומרים להם שהוא נעים. אז הם מרגישים אהבה.
אבל האהבה לא נעימה. היא מכאיבה ומיותרת ולפעמים במקום שנרגיש
בזכותה ביחד, אנחנו רק מרגישים יותר לבד.
והלבד הוא הדבר היחיד שקיים לדעתך. כי אין שום דבר שאפשר
להוכיח בעולם מלבד הבדידות. וידעתי שאתה באמת מאמין בזה. כי
פתאום הבנתי שאתה באמת בודד. ממש בודד.
וזו הסיבה שאתה מבטל את הכל מסביבך. כי אם לך לא יהיה שום דבר
- לאף אחד לא יהיה שום דבר.