אני יודעת בדיוק מתי הכל התחיל. לפני חודש, שמונה חודשים אחרי
שהגעתי ליחידה. שמונה חודשים אחרי שהכרתי אותה, את שירלי. אותה
מ"שקית חינוך שמהשניה הראשונה שהבחנו זו בזו ידעתי שלא נסתדר.
גם היה לי ברור שהיא תנסה להסתדר איתי, היא מסוג הבחורות
שמנסות לעשות רושם על כולם. היא הייתה הסטריאוטיפ המושלם של
מ"שקית חינוך: יפה, חתיכה, ממשפחה טובה, שהייתה במועצת תלמידים
וגם בצופים, כמובן שאבא שלה מכיר את מי שצריך כדי לסדר לבת שלו
להיות ביחידה מובחרת כזו. כולם כל כך אהבו אותה. כל הלוחמים
האמיצים העריצו אותה רק על עצם קיומה. זה היה מזעזע. לא סבלתי
אותה. אתה מבין? אני מחד, בחורה ששנה וחצי נלחמת כדי להתגייס
לצבא ההגנה לישראל והיא מאידך, מגיעה לה, מנפנפת באבא המוצלח
שלה ומתיישבת לה בשורה הראשונה של החיים.
כבר מהיום הראשון, ידעתי שזה ייגמר רע. אבל באמת שלא חשבתי על
מה שעשיתי כבר אז... בחיי.  
העניינים התחממו יותר מאותו יום בו היא הודיעה שכל היחידה
עומדת לצאת לטיול שנתי.
ידעתי שהיום הזה יגיע, פשוט קיוויתי שלא אצטרך להיות בו. הטיול
השנתי של היחידה הזו, זה שיא גאוותה. אלו היומיים בשנה שכולם
מצפים להם בקוצר רוח. מסורת רבת שנים ועמוסת מיתוסים על כל
מיני מעשי זימה שנעשו בליל הטיול... אבל אני ממש לא רציתי לצאת
לטיול הזה שנוסף למסלולי ההליכה המרובים שלו כלל גם מסיבת
ריקודים ורחצה בבריכה. ואני, תסתכל עליי! אמנם רזיתי ארבעים
ק"ג לפני שהצבא נתן לי ללבוש את המדים שלו אבל, אני עדיין לא
בנויה למכנסי הליכה קצרים ובטח שלא לבגד ים קטנטן... עשיתי כל
מה שאפשר כדי להתחמק מהטיול הזה: הודעתי שיש לי כנס מקצועי
חשוב שעליי להיות בו אז, המפקד שלי פתר אותי ממנו, הצהרתי שאני
אלרגית לשמש ולחול וזה כמעט עבד עד שאמא שלי שלחה מכתב למפקד
שלי שאני משקרת ושלא ייתן לי להתחמק, אפילו הגעתי למצב שסידרתי
לי תורנות מטבח ושמירה ביום של הטיול וגם זה לא עזר -  כי
הוחלט לבטל את כל התורנויות לרגל הטיול. זה השפיע עליי כל כך
קשה שבסוף הרחקתי לכת עד למשרדו של פסיכולוג היחידה, אותו ד"ר
מתנשא ודוחה שטוען כי מבין בנבכי נפשינו. ישבנו כמעט שעה,
בכיתי, יללתי, דפקתי את הראש בשולחן שלו - כלום לא עזר. הוא
טען שהטיול הזה יכול לעשות לי טוב ושהגיע הזמן להפרד מתסביכי
ילדות ישנים ולהתחיל בחיים חדשים. אם רק היה יודע כמה פעמים
שמעתי את זה כבר בחיי... לא צריך להיות דוקטור כדי להגיד את זה
לבחורה שכל חייה נאבקת במשקל עודף. הפסיכולוג שהבטיח לי
חשאיות,  העביר את תוכן שיחתנו למפקד הישיר שלי שאיים עליי שאם
לא אצא לטיול אשפט במשפט צבאי ושהוא אף ידאג אישית שהעונש יהיה
"תקופה לא מבוטלת בכלא צבאי, בתת תנאים". נכנעתי. בימים שחלפו
מאז הודיעה שירלי על היציאה לטיול היא נעשתה יותר ויותר בלתי
נסבלת ואפילו התחלתי לשמוע  קולות מחאה מבנות אחרות שאומרות
שהעליזות שלה וההתלהבות שלה מתחילים למצות עצמם וכדאי שתירגע.
אבל, היום שבו היא עברה כל גבול היה אותו יום, בוקר היציאה
לטיול הנכסף שבו היא ירדה לפסים אישיים: בשעה הנקובה המתנתי עם
שאר המחלקה שלי ליד האוטובוס שלנו, ממתינים כולם לשירלי שתחלק
לנו "צ'ופרים" - יש דבר יותר מעצבן מזה?!... לבסוף כשהגיעה,
פלטה לעברי: "את יודעת שהטיול כולל בריכה ומסיבת ריקודים נכון?
אני מקווה שהבאת את הביקיני שלך וגם איזו שמלה קטנטנה
לריקודים..." חייכה והלכה. רתחתי בתוכי. נכון שמעולם לא הייתה
בינינו אהבה ותכופות עקצנו זו את זו, אך מעולם לא ירדנו לפסים
אישיים של מראה למשל... אני מניחה שלא העזתי משום שהיא נראית
כמו מלכת החן לפחות אבל, בכל זאת האמנתי שיש בינינו הבנה שלא
דוברה, שלעניין המראה לא מתייחסים. טעיתי. הרגשתי כל כך
מושפלת. היא אמרה את זה כך, בקול רם, ליד כולם. לא פלא
שכשעליתי לאוטובוס הייתי היחידה שנשארה בלי בן - זוג לספסל.
וזה לא היה כמו בבית ספר, שם תמיד המורות ריחמו עליי והיו
יושבות איתי בספסל הראשון- שבהתחלה ממש נעלבתי מזה, אך עם הזמן
גיליתי את היתרונות בעניין ולמדתי להשתמש בהם-  אותו בוקר, כל
כך קיוויתי שפתאום תופיע ענת, המחנכת שלי מכיתה ד' שכל כך
אהבתי ותשב לידי. אבל, זה לא היה הסוף... שירלי בחרה להצטרף
למחלקה שלי במהלך המסלולים: צחקקה אתם, חייכה אליהם, עזרה
למשתרכים מאחור  חוץ ממני ועשתה כל מה שאפשר כדי שאף אחד לא
יתייחס אליי וכמובן שזה הלך כמו שרצתה. לכן, גמרתי אומר בלבי
לנקום בה במהלך הטיול הכל כך מתוכנן הזה, אותו טיול שהגדירה
כ"פאר יצירתה" , "סלתה ושמנה" ועוד ביטויים מתנשאים שהשתמשה
בהם במהלך החודש שקדם לאותו טיול. בנסיעה מהמסלול למקום המפגש
רקמתי את המזימה. היא כל כך מצאה חן בעיני שלא הפסקתי לחייך
לעצמי כל הערב, אנשים בטח לא הבינו מה קרה לי. אבל לא הזיז לי,
ידעתי שהלילה הנקמה שלי תגיע. ידעתי שלא תהיה זו רק נקמה אישית
אלא כמעט לאומית - בשם כל הבנות השמנות והמלאות, כל הבנות
שאינן חתיכות ויפות, כל הבנות שהבנים לא רודפים אחריהם כל
הזמן, כל הבנות שהן לא כמו שירלי. ארוחת הערב הסתיימה, גם
ההופעה ואפילו מסיבת הריקודים. כולם חזרו מאושרים ומחויכים
למתחם האוהל ואני עקבתי אחריה כל הערב בעיני, עד שהגיע גם זמנה
לישון והיא נכנסה לשק השינה שלה. מכיוון שאנחנו חולקות מגורים
משותפים ביחידה ידעתי ששירלי ישנה כמו דוב. כלום לא מעיר אותה
וכלום לא מפריע לה. נכנסתי גם אני לשק השינה שלי, השארתי לי
חריץ הצצה וחיכיתי עד שכולם סביבה יירדמו. אחרי כמה שעות,
כשכמעט וכבר נשברתי, כולם נרדמו. היה כל כך שקט מסביב... יצאתי
החוצה, וידאתי שאין אף אחד מסביב והתחלתי לחפור גומה עמוקה
בערך בגודל שק שינה. אחר כך נכנסתי אל המאהל ומשכתי משם,
בזהירות ובעדינות, לאט- לאט את שק השינה של שירלי. כמה תצטער
אחר כך שויתרה ליסמין והסכימה לישון בקצה... חשבתי לעצמי. כך
גררתי אותה אל הגומה שחפרתי, טפטפתי את השמן שלקחתי קודם
מהמטבח, הדלקתי אותה ורצתי חזרה אל שק השינה שלי. אני מודה, זה
לא היה בחוכמה, כשהכל חול סביבה, ידעתי שצופיפניקית כמוה ישר
תדע להתגלגל בחול ולכבות את זה. רק רציתי להוכיח לה שהיא פגיעה
ושכדאי שתזהר. עברו כמה דקות עד ששמעתי את הצרחות שלה וקיוויתי
שהיא הספיקה להשרף לפחות קצת, אולי באזור הרגליים או יותר טוב,
באזור הפנים... כן ואני שוב מודה, זה לא מקורי לשרוף מישהו,
כבר עשו את זה בעבר, אבל בהתחשב באמצעים הדלים שהיו איתי, זה
היה סך הכל ניסיון ראשון ויפה. הצרחות נשמעו עוד כמה שניות עד
שאנשים התחילו לקום ולצאת בקור המקפיא אל אויר המדבר. כמה דקות
אחר כך כבר פרצה השמועה ש"מישהו שרף את שירלי" וישר הקימו ועדת
חקירה. אז, הנה אני כאן. יושבת איתך, אדוני הקב"ן, מספרת לך מה
עשיתי ולמה. מודה שנתפסתי, שלא נהגתי בחוכמה, שאולי לא הייתי
צריכה לעשות את זה או אולי פשוט לעשות את זה יותר טוב. אבל,
ידעתי שזה חייב להיות בטיול. ככה זה, תמיד יש סיפורים שלא
שוכחים מהטיול השנתי. משהו שמלווה אותך כל החיים... אז, חוץ
מכמה צלקות שגרמתי לה בכפות רגליים... נתתי לה גם אחלה סיפור
לספר על הטיול השנתי הכל כך נהדר שלה, לא?!