אז
אני יושבת על כסא פלסטיק מול שולחן פורמייקה מתפורר
ויש עליו מלא שריטות וסימנים של טושים של ארטליין חזקים
והבנות כאן בבית הילדים מביטות בי בהשתאות כמו לא מוכנות להסיר
את העיניים
ואומרות לי בעקשנות
איזה יופי את צובעת ככה את הטווסים, ואיך מתאימה את הצבעים
ואיך זה שאת לא יוצאת מהקווים אף פעם לא יוצאת מהקווים
אז אני מביטה בהן וצוחקת ואז הן שוב מסתכלות בחיוך מלא תדהמה
ושואלות למה את כל הזמן צוחקת ולא מפסיקה, מה כל כך מצחיק פה
מה,
ואז עובר בינינו רגע שקט ואני אומרת
אתן מצחיקות אותי, איך אפשר שלא לצחוק והן מחייכות ולא באמת
מבינות אבל שותקות ועוברים מספר רגעים עד שהן מתחילות לשאול את
אותן שאלות קבועות
מתי את חוזרת לפעולות ולמה הפסקת להדריך, ואיך זה שיש לך
כפות ידיים כל כך קטנות וציפורניים מסודרות ואיזה יופי הלק
השחור הזה
גם אני רוצה הן אומרות
אחת אחרי השניה גם אני רוצה גם אני רוצה גם אני רוצה
אני מביטה בהן ושותקת ואז מתחילה להבטיח הבטחות שאינני באמת
מתכוונת
כן, אולי אעשה לכן ערב בנות ואביא את כל הלקים שלי ואת כל
הצלליות ונתאפר ונרקוד ונאכל הרבה עוגות
והפנים שלהן קורנות מציפייה והעיניים גדלות עם כל מילה שאני
מוסיפה
אני לא מגלה להן שעד לפני חודש או אולי אפילו פחות אפשר היה
לראות את הבשר הרקוב שלי מסביב לציפורניים ונגמלתי מזה במקרה
אפילו מבלי שהתכוונתי, וכל עוגה שאני אוכלת אני מוציאה בחזרה
והגרון שלי שורף בכל פעם שאני בולעת
לא משנה מה,
אבל על זה אני לא מדברת ואת זה אני לא מגלה בינתיים רק מחייכת
ואומרת שבקרוב אולי גם אחזור לתנועה אולי אתחיל לעשות פעולות
ועכשיו כבר ארבע
אז קדימה הביתה בנות.

גילי אומרת שאני חסרת תושיה, מה זאת אומרת לא הצלחתי לקום
בבוקר לא הצלחתי לצאת מהמיטה
ולמה את לא עונה למה את
אף פעם לא זמינה
אנחנו יושבות בבית ספר עם רגלים משולבות כי הבנים עוברים ולא
כדאי לשדר רמיזות
וגילי אומרת לי את יודעת רונה שבאמת רזית לאחרונה ואני שוב לא
עונה אני רק מחכה שעומר יעבור כבר ואדע שהוא בסביבה
גילי מתעצבנת היא כבר ממש כעוסה ואומרת לי וואלק רונה נמאס לי
ממך ומכל הפוזה והרצינות הכפויה
הולכת בבית ספר ומנענעת את האגן, את לא מבינה רונה את לא מבינה
שגם אם תשירי את כל השירים של וויטני יוסטון מהסוף ועד ההתחלה
ותפזרי את השנינות שלך בכל פינה
כמו איזה כלב שמסמן לעצמו את הדרך אפילו את עצמך את לא משכנעת
שאת יותר מזה, שאת אחרת
את חופרת לעצמך בבשר החי רונה את הורסת לעצמך את הנשמה
יופי, רונה יופי, תדחפי אצבעות, תרקדי בהפסקות, רק אל תדברי
איתי על אותנטיות ואל תזכירי לי כמה מחליאים אותך
אנשים שאפילו עם זכוכית מגדלת לא מתקרבים, שאפילו עם פינצטה לא
תופסים,
ואז עומר סוף סוף עובר ואני יודעת שזה בסדר
אני הולכת אליו וגילי ממשיכה על הספסל לשבת, אני יודעת שהיא רק
מקנאה

שעומר הוא שלי והוא מה שהיא רוצה
כי עומר הולך בבית ספר והוא מודע לעצמו אבל זה בסדר יש לו
עיניים חומות גדולות ומבט שנע לאופק,
יש לו סקס אפיל ויש לו כריזמה ואפילו
אמא שלי אמרה שכל הבנים אצלנו כולם פושטקים אבל עומר הוא בסדר
עומר הוא נשמה טובה
למרות שהוא שותה הכי הרבה ומגיע פעם ביומיים לבית-ספר
יש לו דעות פוליטיות ואח גדול דוגמן, פעם היה אנרכיסט אבל
עכשיו הוא מרקסיסט
ובכל פעם שאני מחבקת אותו אני מרגישה את הכתפיים שלו מתרחבות
וככה כיף
כיף כל כך
אני ועומר הולכים ביחד לקניות
כי אני רוצה לקנות את הגופיה השחורה החדשה בקסטרו זו עם המעטפת
בחזה
ואני רוצה גם ג'ינס עם כיסים בצדדים כזה משופשף ויפה ועומר
קונה לי מתנה ליומולדת אולי ארנק אולי שרשרת
אני רוצה לקום כל יום בבוקר כמו כשאני קמה כשיש לי חולצה חדשה
אני רוצה ללבוש מיני אני רוצה להעיז

לישון אצל עומר בבית ולעשות איתו אמבטיה משותפת
לחבק אותו בזמן השינה למרות שהוא נוחר וגם יש לו ריח רע
אני רוצה
ללטף אותו כשהוא בוכה גם אם זה סתם מאיזה סרט ולהפסיק לנגב את
האסלה בכל פעם שאני מתיישבת
אני רוצה שנהיה ביחד שנסתובב בבית הספר מחובקים אפילו שהוא
לובש מכנסי טרנינג של ערסים וחולצה
בעשרים שקל שקנה בשוק אני רוצה