מי שטוב לו ושמח כף ימחא, מי שטוב לו ושמח כף ימחא, מי שטוב לו
ושמח מי שטוב לו ושמח מי שטוב לו ושמח כף ימחא"... אני לא
מאמינה שדווקא השיר הזה לא יוצא לי מהראש. כבר שלושה חודשים
שאני עובדת כליצנית במסיבות יום הולדת, שרתי עשרות שירים
ודווקא השיר הזה נדבק אליי באובססיביות. ממש לא טוב לי ובטח
שלא שמח. אבל, אלא החיים. או לפחות נראה לי שזה זה, אם אפשר
לקרוא לזה ככה...  
"סליחה, את יודעת אולי מתי האוטובוס צריך להגיע?"
אני שונאת שאנשים שואלים אותי את זה, אני נראית מאלו שמבינות
בקווי אוטובוסים?
"לא, אין לי מושג". שיקרתי. עוד 10 דק' יגיע האוטובוס, אבל לא
רציתי שהיא תדע שאני יודעת, סתם, בלי סיבה. זה אולי לא נחמד,
אבל גם ממש לא אכפת לי. אין לי מצב רוח לפתח שיחה והתשובה
לשאלה הזו בדרך כלל מובילה לשיחה ולא בא לי.
"כי אני מחכה פה כבר קרוב לשעה והוא לא מגיע".
חבל. אישה מטומטמת. את מחכה שעה והוא לא מגיע, זה נראה לך
בסדר?! טיפשה.
"הוא יגיע." עניתי בפנים חמוצות. אם היא עוד לא הבינה, היא
בטוח מבינה עכשיו שאני לא במצב רוח לשיחה. הפנים שלי היו כל כך
זועפות, שאתה חייב להיות ממש אדיוט אם אתה לא מבין שלא בא לי
לדבר...
"כי אני צריכה להגיע לבית של הנכדה שלי, היא מחכה לי".
מעניין לי את התחת. בעצם, אולי יש לה יומולדת עוד מעט והיא
צריכה ליצנית? אולי כן כדאי לי להיות נחמדה?... לא. לא היום.
היום אני אנטיפתית. חייכתי אליה חצי חיוך, מעין אני יכולה
להזדהות אבל לא...
"מחר אני הולכת להרצות בבית ספר של הנכדה שלי על מלחמת העולם
השניה. אני הייתי במחנות".
עכשיו אני מבינה למה היא ממשיכה להטפל אליי... הקרחת שלי
מזכירה לה את ימיה כנערה... אני ממש מגעילה. וגם לא בא לי
לשמוע על זה. בלי להעליב, אין לי כוח לנשום. שעה וחצי הצחקתי
ושעשעתי שלושים ילדים בני ארבע. הראש דופק לי ואני לא מצליחה
להוציא לי מהראש את השיר האדיוטי הזה. אל תדברי אליי יותר
גברת, אני באמת לא במצב רוח...
"את נראית לי אשכנזיה, גם סבא וסבתא שלך ניצולי שואה?"
גברת, גברת, מה לא ברור לך?! ת'אמת, שאם הרגשתי טוב יותר הייתי
הכי נחמדה בעולם, כמו בדרך כלל והיינו יכולות לפתח שיחה עמוקה
וערה  בנושא ועל מהות החיים ובכלל... אבל היום... עכשיו, בא לי
לצעוק עלייך שתפסיקי ואני לא עושה את זה כי כמה שאני עייפה
ועצבנית יש לי כבוד לקשישים. ההורים שלי חינכו אותי לזה, אז
פשוט תפסיקי כי אחרת...
"את נראית לי אשכנזיה, גם סבא וסבתא שלך ניצולי שואה?"
אני שמעתי בפעם הראשונה... "לא" שוב, שיקרתי. ושוב, לא ממש
אכפת לי.
"באמת?! מפתיע. את דווקא ממש דומה למישהי מהעיר שלי בפולין.
אבל, את אומרת שלא. מפתיע..."
עוד קטע ישראלי שנוא עליי במיוחד. אנשים בטוחים שעם ישראל זו
בעצם משפחה אחת גדולה. אז זה לא. אני לא מבינה את הקטע הזה,
לכולם צריכה להיות קירבה שנייה או שלישית לפחות או מינימום
להכיר את האחות או האח של... ואם ככה הייתה נראית המשפחה
שלי... אני חושבת שהייתי הופכת לרודנית ומכתיבה חוקים אנושיים
ומכריחה את כולם לחיות על פיהם, עד שיתנהגו אחד לשני כמו בני
אדם.
"בת כמה את?"
"בת כמה אני נראית לך?" שיט. לא התאפקתי. למה לא שלטתי בעצמי?!
עכשיו נתתי לה פתח לשיחה. אבל, מסקרן אותי מה היא תגיד.
"שש עשרה, שמונה עשרה. משהו כזה".
הופה גברת, מחמיאה לי, אה?! אני לא אתן לך לדובב אותי, אני
עליתי עלייך...
"עשרים ואחת". שוב, שתיקה רועמת, אני לא מדברת וכבר הרגשתי כמו
בחדר חקירות של המשטרה, כמו שתפסו אותי ואת אייל בכיתה ט'
מנסים להתפלח למועדון לילה לראות הופעה של "היהודים" ולקחו
אותנו ללילה במשטרה. אבא שלי כמעט השאיר אותי שם. הוא חשב שזה
יהיה לקח חינוכי עבורי ושככה אני לא אעשה יותר "מעשים
מטומטמים".
אבל, כשהוא הגיע לשם וראה כמה אני נהנית ושבכלל לא אכפת לי
להשאר שם, הוא לקח אותי הביתה. היה מגניב. כמו בפרק של סדרת
משטרה, אבל בעברית.
"את בטוחה שהאוטובוס צריך להגיע?"
מה לא הבנת, אני אמרתי שאין לי מושג, איך הגעת לזה שאמרתי שהוא
יגיע. אבל, נקודה טובה. הצצה בשעון וכן, הוא מאחר בכמה דקות.
אם הוא לא יגיע אתחיל ללכת ברגל... מזל שכבר נעים בלילות ולא
כל כך חם. אני שונאת את הקיץ. החום גורם לי להרגיש מתה. אין
חשק או רצון לעשות שום דבר. וכשהאביב מתחיל ונעים ברחוב, אתה
פתאום מגלה שקל ואפילו כייף לשאוף אויר ושם לב, שכל הקיץ בכלל
לא נשמת.
"אני הולכת להודיע לנכדה שלי שאאחר. פה, מהטלפון הציבורי
שמאחורי התחנה, אם האוטובוס יגיע - את מוכנה לקרוא לי? קוראים
לי לאה."
"בטח לאה." אפילו לאנטיפתיות שלי יש גבול.
"איך קוראים לך?"
"תמר." שוב שיקרתי, אני כבר ברצף של שקרים אז עוד אחד פחות
אחד, לא משנה. אני מרגישה שאני משחקת דמות. אני תמר ואני
סטודנטית למשפטים שעובדת בלילות כבארמנית מבוקשת במועדוני
הלילה הטובים ביותר בתל אביב ולמרות זאת, אני מצליחה להשקיע
בלימודים ולהצטיין. ויש לי גם חבר, בן של אישיות מפורסמת שמוכן
לעשות בשבילי הכל ומפנק אותי בסופי שבוע. ואה, כן, יש לי גם
הורים נהדרים שתומכים בי
ומעגל חברים נרחב ואני מצליחה לתמרן בין כולם. אני גם גבוהה,
רזה ובלונדינית. כן, הכל מצליח לי ואני בפסגת העולם.
האוטובוס שנעצר לידי קוטע את הפנטזיה. אני עולה ומתיישבת בספסל
בודד. האוטובוס מתחיל לנסוע ופתאום  נזכרתי בלאה... לא נעים.
פשוט שכחתי.  
מזל שהנכדה שלה יודעת שהיא תאחר...