אמרת שלא רצית לפגוע,
אבל פגעת.
אמרת שאני חשובה לך,
גם אם רק בתור ידידה.
לא הבנת שהידידות הזו נעלמה,
ברגע שבו התאהבתי בך.
חשבתי שהייעוד שלי בחיים
הוא לשמור על העולם.
עכשיו אני כבר לא מוצאת טעם
לחיים עצמם.
כל שרציתי הוא שתהיה מאושר,
אך לא ידעתי שהאושר שלך-
יגבה ממני מחיר כה יקר.
כבר לא כל כך תמימה,
חשבתי אולי אפילו אדם רע.
רגע קורסת, מתמוטטת,
באחר- כשאני מדברת איתך,
קורנת, מאושרת.
רציתי לשאול אותך כל כך הרבה דברים
אם אתה חושב שאני רעה,
שאני לא מספיק טובה,
או אולי הבעיה היא שאני לא היא.
רציתי לשאול אותך למה?
למה גרמת לי להתאהב בך,
למה השארת אותי עם הרגשות הללו?
למה אני לא מוצאת טעם לדבר
שאני עושה?
למה כשאני בלעדייך הריקנות
לאט מתחילה?
ואני יודעת שאני חייבת לשכוח,
שאני חייבת להמשיך הלאה.
אני מנסה למחוק את זכרונך מהמוח,
אך כל פעם עולה עוד שאלה.

האם לא הייתי מספיק טובה?

כל אדם מחפש משמעות,
מטרה.
אבל מה עושים אחרי שהיא נעלמת,
ועמה התקווה?