השמש של אחר הצהריים שולחת את קרניה מבעד לתריסי החלון שבחדר
שלי.
כל כך שליו בחוץ, אני חושבת לעצמי, מוצאת את עצמי לא פעם ולא
פעמיים מייחלת לשלווה כזאת שתהיה גם בתוכי. האם הייתה פעם?
השקט הזה ששורר כאן, מפליא אותי לעתים כה קרובות, על אף שאני
חיה בו כל חיי.
אנשים עוברים במדרכות, מדוושים על האופניים, לעולם לא תדעי מה
מסתתר מאחורי המסיכה של כל אחד מהם. האם את רוצה לדעת? האם יש
להם מסיכה?
את פה, בחדר שלך, שום דבר בו לא שונה מאיך שהוא היה לפני שנה,
האם את שונה? את תוהה. לא בטוחה בתשובה. כן ולא. לא ברור. מה
כן ברור?
שאת עדיין כמהה לו.
לו? לא, לא לו, רק לדברים שהציג בפנייך. להם את בעצם כמהה.
ובמערכת כמו תמיד דיסק מתנגן, בכל פעם דיסק שונה, זה הולך לפי
התקופות כמובן.
כמו תמיד את גם הכי מחוברת למילים. "אחד בשביל כולם וכולם
בשבילו..." זה נכון בכלל?
תוהה מי כאן בשבילך. הרי זאת לא הפעם הראשונה שאת תוהה.
בשיחות נפש המעטות שיצא לך לשוחח עם אנשים שנקרו בדרך,
תמיד פרשת את אמונתך.
אין אלוהים. אין גורל. יש אמונה באדם, קודם כל להאמין בעצמך,
אחר כך באחרים. זה מה שבונה את החיים. תוהה לעתים קרובות כעת
האם את הולכת בכלל על פי האמונה של עצמך.
האם את מאמינה בעצמך???
רוצה להאמין שאת מסוגלת לבד.
רוצה להאמין שאת טובה וראויה. כמו שכל האחרים אומרים. איך אני
שונאת שהם אומרים זאת. זה לא נותן תחושה טובה כמו שזה אמור
לתת.
רוצה להאמין שתהיי ביחד פעם.
שתדעי אהבה.
שלא תכמהי יותר.
לו.
ולחיבוק.
שאת יכולה. הכל. לא משנה מה.
שתצליחי בכל מה שתרצי.
וכל מה שאת חולמת עליו בלילות, וכל התוכניות האלו לעתיד -
העבודה שאת כה רוצה, הלימודים, הגבר, המשפחה... כל אלו יהיו.
וחוזרת למציאות. את עדיין כאן בחדר.
הקרניים עדיין שולחות אותות חיים. הן תמיד יהיו.
זאת מחשבה מנחמת. לדעת שיש דברים שיהיו תמיד.
את לא תהיי תמיד.
אף אחד לא יהיה תמיד.
את רוצה להאמין.
בינתיים את כותבת על עצמך בגוף שלישי.
בין בינתיים לבין החלומות יש הבדל גדול.
בין הרצון לבין כאן ועכשיו מרחק רב מפריד.
האם את יכולה למחוק אותו כמו שנדמה לך? או לאחרים?
את רוצה להאמין.
מייחלת בשקט, מתפללת בתוך תוכך,
מחבקת את עצמך בלילות.
מדמיינת שזה הוא.
מתפללת שזה הוא.
מייחלת שזה הוא.
רוצה שזה יהיה הוא?
והבוקר מגיע.
קרני השמש עדיין קיימות.
ואת מחייכת לעצמך לדקה או שתיים...