בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מוזר... עמדתי ברחוב... אור שטף
אותי, הסתכלתי על הבתים ופשוט לא ידעתי איפה אני, ומעבר לכל
הדבר הכי נורא זה שפשוט כאב ראש מחריד תקף אותי מאז שקמתי...
ניערתי את הראש וזה סרב להסתלק... כל כך הרבה אנשים הלכו ברחוב
באותו יום, וכל אחד מהם חשב בדיוק על מה שאני חשבתי... מה
לעזאזל אני מנסה לעשות, אני מודה שבהחלט נראיתי תמוה, החולצה
שלי הייתה מלוכלכת מאוד... הג'ינס היה קרוע ומלוכלך, היה לי
ריח נוראי של חנק, והכי גרוע הפנים שלי פשוט זרחו בכתובת "לא
שייך", מבט עיניי היה מזוגג, והייתי חיוור ותשוש... כולם פשוט
נגעלו ממני ואני לא ידעתי מה לעשות, לאן הולכים עכשיו?...
המחשבה הראשונה הייתה כמובן ללכת הביתה... ולכן התחלתי בתזוזה
הביתה, רק שהייתה בעיה אחת... איפה בדיוק אני גר?... פשוט לא
ידעתי מה לעשות... הרגשתי חוסר אונים, ואז עלה לי רעיון גדול!
אולי אלך למקום שממנו יצאתי, אולי הבית שלי היה שם... התחלתי
להתקדם לכיוון הבניין, נכנסתי לקומה, והדלת הייתה פתוחה,
נכנסתי לבית, מי יודע אולי זה הבית שלי, הסתכלתי מסביב, הבית
היה ריק מרהיטים, ריק לחלוטין, התיישבתי בפינת החדר, ומתוך
אובדן תקווה קיוויתי להירדם, אולי כשאני אתעורר כל הסיוט
ייעלם.
ומי היה מאמין? הצלחתי להירדם... עד שהעירו אותי... הרגשתי
טפיחות קלות על שכמי, זה היה טפיחות של אשה, יודעים כי
אצבעותיה היו ארוכות ובעלות ציפורניים, וטפיחותיה עדינות, יחד
עם ידיה ניחוח מדהים, אני חושב שהריח הוא זה העיר אותי ולא
הטפיחות. הסתכלתי וראיתי מולי זוג רגליים יחפות, ואת חמוקיה
עוטפת שמלה לבנה דקיקה, פשוטה אבל יפה, צווארה היה לבן ומתוק,
שפתיה אדומות תפוחות, סומק עז ניתז על לחייה ועיניה זועקות
אושר ירקרק, שיערה שחור ארוך, תלתלי הטבע ישבו על כתפיה,
התבוננה בי בתמיהה, ומבלי ששאלה ידעתי מה היא רוצה לשאול...
מיהרתי לענות "אני לא זוכר..."
מבטה התרכך, בחמלה... התיישבה שפופה לידי, ואמרה "את השם שלך
אתה זוכר?" היא חייכה ואני ניסיתי להיזכר כל כך חזק מהו שמי...
"אממ... אני לא בטוח"
"טוב, לא נורא... איך אתה רוצה שיקראו לך?"
"איך שאת רוצה...." כל שם שהיא תקרא ותפנה אותו אליי יהיה
מקובל ורצוי...
"טוב... אולי נקרא לך ג'ו... מה דעתך?"
"מקובל... אבל... לאן?
"בוא... אני אקח אותך אליי..."
התרוממתי ולפני שהספקתי לעשות את צעדי הראשון, היא כבר התחילה
לרוץ, עלמה יחפה רצה לה, עצמתי את עיני לרגע וכבר איבדתי אותה,
מהר התחלתי לרוץ מחוץ לבניין, ולא ראיתי אותה יותר, הייתי חייב
לנחש כיוון, אבל אני... משום מה לא הצלחתי לבחור... התמהמהתי
כל כך בבחירת נתיב... הימני? אולי השמאלי? אבל זהו, ידעתי שאם
עכשיו אני לא בוחר כיוון, אני נשאר לבד... אז פניתי ימינה,
התחלתי לרוץ מהר, מולי הים... ממהר אני לכיוון הים, משום מה
נראה לי שהים זה הכיוון הנכון, רץ כל כך מהר שנגמר לי האוויר
לנשימה, עובר על פני מקומות על פני אנשים, שאני יודע שלעולם לא
אזכור את הכל חזרה, הדברים עברו מולי כאילו הרצתי סרט ישן
במוחי, הקולות, האנשים, הבניינים, החנויות, ואפילו הים, הכל
נעלם כל כך מהר, נכנסתי לאיזה סמטה ופתאום ראיתי סמטה ללא
מוצא... הסתובבתי אחורה והנה היא עמדה שם.
"נחמד... סופסוף הגעת... עכשיו אפשר להתחיל."