אמצע היום.
אני לא יכול שלא לחשוב עליך. הזמן לא זז. קמתי לפני שעות, או
לפחות ככה נדמה לי ורק אמצע היום.
אני לא מבין איך רק לפני כמה ימים, כל יום עבר לי כל כך מהר
והנה עכשיו, הזמן פשוט לא זז.
אני כותב אליך.
אני כותב אליך אפילו שאני יודע שאף פעם לא תקראי את זה.
אבל, מי יודע?! כבר סיכמנו שהכל יכול להיות, אז אולי מתי שהוא
כן תקראי את המכתב הזה.
אני שקוע באוירה העכורה של עצמי ולא מצליח לצאת מזה.
למען האמת, אני לא ממש מנסה. סיכמתי עם עצמי שמותר לי.
מגיע לי, לא?! אחרי כל מה שעברתי בתקופה האחרונה.
אני לא מנסה להסתתר מאחורי זה. אני באמת לא מנצל את המצב.
אני יודע שלפעמים אני מרגיש שאנשים שקצת קשה להם ורוצים שירחמו
עליהם מתנהגים פתאום כמו ילדים חסרי יכולת התמודדות מינימלית.

אני לא כזה. אני יודע את זה.
אני מנסה להעביר את הזמן. אני במיטה עכשיו.
לא יצאתי ממנה מאתמול בצהרים כשחזרתי. אפילו לא כדי להשתין.
אני שוכב מאוזן על המיטה. אין לי מושג איפה השמיכה. אתמול בערב
היא הייתה עליי. עכשיו- איננה.
לאופולד לידי, מתחנן לקצת תשומת לב.
מתחכך בי כבר שעות ואני לא מתייחס אליו. אם היית כאן, בטח היית
צועקת עליי שאני לא בסדר. לא נראה לי שהוא סובל, אני חושב שעצם
החיכוך שלו בי מספיק טוב לו. מסתפק במועט.
הוא תמיד היה כזה. אני חושב שהוא פשוט מוקיר לי תודה מעצם
המצאותו בבית שלי ובגלל זה כלום לא מפריע לו. מאוד נוח להביא
הביתה בעל חיים מהרחוב. אחרי חיים ברחוב, כל דבר קטן שאתה עושה
נראה לו הרבה. צריך לנסות את זה על בני אדם.
עוד מעט מסתיים הדף הזה. אני חושב שמכיתה ג' לא כתבתי מכתב,
בטח שלא בכתב יד.
וגם בכיתה ג' זה היה רק בגלל שאני ויותם קראנו ב"לאישה" איזו
מודעה של אישה שמוכרת תמונות עירום שלה בחמישה שקלים למי
שמצליח להקסים אותה במכתב רומנטי. אז ניסינו. מעולם לא ראינו
תמונה שלה.
אני כותב בבלוק מכתבים שלך. שמתי לב אליו רק עכשיו שהתכופפתי
כדי למתוח קצת את הגוף שלי שהיה מכווץ במיטה כבר שעות והבחנתי
בו מתחת למיטה שלי. מתי דחפת אותו לשם?!
יש פה כמה סיכומי שיעורים שלך, הרצאה שהכנת לשיעור נסיון ומכתב
לאחותך.
אגב אחותך, אני ממשיך לנסות לחבב אותה. לא הולך לי. אני מפסיק
לנסות.
שלא תגידי שלא הזהרתי אותך.
איזה כתב יד מסודר יש לך. תמיד אהבתי אותו. אני זוכר שבכיתה ח'
היה מבחן בהיסטוריה ולא ידעתי כלום, לא ידעתי אפילו שיש מבחן
ונתת לי להעתיק את כל התשובות ממך. הכתב שלך היה כל כך ברור
ונעים, בירכתי אותך על זה בלב כבר אז.
אמא שלי תמיד אומרת שרק בזכותך יש לי תעודת בגרות. סוג של
כבוד, לא?!
זה באמת כבוד להגיד על מישהו שבזכותו יש למישהו משהו שהוא לא
נרכש בכסף , אלא ידע של ממש... ו"ידע זה כוח". הקול של אמא שלי
מהדהד לי עכשיו בסטריאו בראש.
זוכרת איך היא הייתה מציקה לי בגלל הלימודים שלי ומציקה לך
גם... בגלל הלימודים שלי?
יש טלפון. כבר חמישה צלצולים, אני לא עונה. למה הם לא
מתייאשים?
אין לי סבלנות לאף אחד. טוב לי כאן ככה, איתך, עם הנוסטלגיה.
אני מרגיש שאני לא יכול להמשיך הלאה. איך לעזאזל מתמודדים עם
דבר כזה?
איך גורמים ליום להתקצר?! איך גורמים לשמש לא לזרוח? איך
גורמים לדמעות לא לרדת מעצמן לגוף...  להתרומם?
זה נהייה כמעט פיוטי, שוב אני בשוק מעצמי.
אני מרגיש עכשיו כמו הילדים - שחקנים, את יודעת... הילדים הכל
כך חמודים האלו שאי אפשר לעמוד בפניהם והמפיקים מלהקים אותם
לסרט כושל כדי שיעשו מיליונים.
ואז, אחרי הצלחה מסחררת, מיליונים לכיס ההפקה והשחקן הראשי
ועוד קצת בשביל ההורים של הילד, רק שלא יגישו תביעה שלא
התייחסו לכוכב הקטן מספיק טוב... זורקים אותם לכלבים. כי הם
כבר גדולים ולא כל כך חמודים ונשרו להם שתי השיניים הקדמיות
וזה לא "חמוד" זה מכוער. אז, הם ננטשים לאנחות, מתמכרים לסמים
ואלכוהול בגיל 10 כי ככה ראו את הכוכבים הגדולים באמת עושים
בזמן הפסקות הצילומים. וכמה שנים אחרי ההצלחה המסחררת מוצאים
אותם ללא רוח חיים באיזה מוטל ישן ב"ווסט אל. איי". נכנסתי לזה
חזק מדי, אה? טוב, אולי בגלל שזה אמור להיות הנושא לעבודה הבאה
שלי לקורס. עכשיו אני בשלב התחקיר שכבר עומד במקום חודש. אני
מנצל עד תום את ההערכה שנתנו לי.
בקיצור, ככה אני מרגיש. כאילו עוד מעט יימצאו את הגופה שלי
מוטלת על המיטה ויגידו, "חבל. היה לו כל כך הרבה פוטנציאל" .כי
זה מה שאומרים על אנשים מתים ואף אחד לא ממש מכיר אותם. תהיה
תמונה שלי בעיתונים ויכתבו שלאחרונה שקעתי בדיכאון וכולם יפחדו
לומר את הסיבה האמיתית, כי אסור להוציא את הכביסה המלוכלכת
החוצה, אפילו אני חונכתי בבית יהודי טוב . איזו בדיחה! כולם
ידברו על זה וכל הזקנות של השכונה ידברו על זה וגידו שהייתי
קצת משוגע ושצריך היה לאשפז אותי לתקופה יותר ארוכה אחרי מה
שעשיתי. אני שוכב כאן בדיכאון של עצמי, ותוך כדי כתיבה מרגיש
שאני מלך העולם או מלך ההרים...
אני כבר לא יודע מה קורה עם עצמי ולא ממש מעניין אותי. תסלחי
לי על השפה אבל, אני שונא את כולם ולא נראה לי שחוץ ממך, יש
עוד מישהו שאוהב אותי יותר מדי.
עובדה ששנה לא הייתי פה  וחוץ ממך (מוטיב חוזר בחיי) אף אחד לא
שאל לאן נעלמתי. מה זה אומר עליי? מה זה אומר עלייך? אי אפשר
לדעת...
אפשר לשער. השערות יש לי הרבה. פעם אמרת שיש לי בעיה ליצור
קשרים חדשים. אולי זו הסיבה ש"שמרתי" עליך צמודה אליי כל כך
הרבה שנים... ולא נתתי לך ללכת, אפילו כשרצית. וגם אם הלכת,
תמיד חזרת. איך נפרש את זה כלפיך? אולי גם לך יש בעיה ביצירת
קשרים חדשים או שאולי את מפחדת מה"לא נודע", נלחצת מחוסר
הביטחון המלווה בגורמי חוץ? אני נעשה ממש טוב בזה.
אולי אני מבזבז את הזמן  וצריך ללכת ללמוד פסיכולוגיה?
במחשבה שנייה, אני באוניברסיטה?! לא נראה לי...  
זוכרת שכשנרשמת ללימודים הצעת לי להצטרף אליך, לפחות לקורס
אחד. ימים לא נכנעת וניסית לשכנע אותי. "אתה לא טיפש. אתה פשוט
צריך מישהו שיאמין בך. אני אאמין בך".
מערכת היחסים שלנו יכלה לשמש חומר טוב לתסריט של יום שבת בשלוש
בערוץ הסרטים. את יודעת, הדרמות האלו עם הסיפור הטרגי מעורב
בסיפור אהבה נוגה וסוף טוב הכל טוב - כי אי אפשר אחרת...
כמה נאיבי מצדך לחשוב שכל מה שאני צריך זה שמישהו יאמין בי. לא
קונה את המילים האלו. לא מאמין שאת קנית. זה אולי מה שחשבת
שאני רוצה לשמוע. טעית.
אף פעם לא אהבתי ללמוד במסגרת מסודרת. אני פשוט מהאנשים האלו
שמעדיפים ללמוד דרך הרגליים והעיניים ולא דרך הידיים ודרך
הרצאה.
את יודעת כמה כייף ללמוד מתוך עניין ולא מתוך דחף לסיום תואר?
או מתוך רצון לרצות מישהו?! לא שאני חושב שזה מה שעשית
באוניברסיטה, אבל אני עדיין חושב שהסיבה שלא הצטרפת אליי לטיול
הגדול הייתה התגובה של אמא שלך.
לא חשבת שאני באמת מאמין שחמישה ימים בפראג עם אמא שלך מספיקים
לך בתור טיול לאחר הצבא.
במיוחד עם כל כמה שסבלת בצבא. אם היית צטרפת אליי הכל היה
מושלם יותר. הכל היה מתחבר יותר טוב והיינו כל כך נהנים.
המראות שראיתי, הדברים שעשיתי, החויות שעברתי - שום דבר שאעשה
בעתיד לא ישתווה לזה. אין כמו להרגיש את החופש.
אני מרגיש שאני מנקה עכשיו את המצפון מייסוריו. עכשיו את
"יכולה" למות.
אחרי ששמעת את כל מה שרציתי להגיד לך.
בעצם... רק עוד דבר אחד אחרון. לא "אני אוהב אותך". כי את זה
את יודעת... אני בטוח.
זה לא סרט אמריקאי ואין לזה סוף טוב. אני רוצה להגיד לך תודה
וסליחה. תודה על עצם קיומך לצידי, על עצם היותך מי שאת ועל
שהסכמת להיות איתי כל השנים. אף פעם לא הודיתי לך על זה ואני
יודע שזה לא היה קל... תודה שהיית החברה הכי טובה שיכולה להיות
למישהו.    
וסליחה... סליחה שהכרחתי אותך לעשות דברים שלא רצית. סליחה
שלחצתי, גם כשביקשת שאפסיק וסליחה... סליחה שיריתי בך. זה באמת
היה בלי כוונה...
רק  מאהבה.