"תוריד אותי כאן", אמר יוסי, "זה בדיוק פה". הוא פתח את הדלת
וזינק החוצה.
"אל תשכח את התרמיל שלך", צעקתי לעברו דרך החלון הפתוח של
המכונית. הוא נעצר במקומו ורץ חזרה אלי.
"תודה, באמת תודה!" אמר בקול מתנשף, קטף את התיק הצבעוני מדי
וחזר למרוצתו. עברו רק שניות בודדות והוא כבר נעלם מראייתי
לתוך "התאטרון האחר". בניין קטן ולבן במרכזה של תל-אביב. "זהו
התאטרון של נירה", אמר לי יוסי מיד אחרי שעלה לרכב, "אני צריך
להגיע לשם, זה ממש דחוף". אני הייתי בדרכי לתל-אביב ממש במקרה,
עברתי בחוף הים, לידו, שם איפה שהטרמפיאדה.
את נירה הוא פגש שם באותו חוף הים שליד אותה טרמפיאדה
כיומיים-שלושה קודם לכן, בפסטיבל השנתי.
"זה היה בבוקר, או שהיה כבר צהריים", הוא ניסה להיזכר, "לא
משנה, אני רק התעוררתי, המוזיקה הדהדה מרחוק, הכל התנהל בצורה
איטית ורגועה. אנשים באו ואנשים הלכו, לבדם, בזוגות או
בקבוצות, זה לא ממש משנה". הוא פסק מדיבורו ושקע במין שאננות
כלשהי.
"ו..."
"מה ו...?" שאל יוסי, "אה, כן, נירה. אז הנה אני יושב, ממלמל
איזה שיר וחושב האם כדאי להשקיע את מעט האנרגיה שעדיין טמונה
בתוכי בחיפוש אחר אוכל. עצם המחשבה האם לקום או להישאר באותה
תנוחה גנבה לי את כל האנרגיה עצמה וכך נותרתי די רעב כל אותו
היום אילולא היא. בדיוק כשהתחלתי להתייאש מכל התסבוכת הזו של
הבוקר היא באה, מאחור הופיעה במעין שמלה לבנה צבעונית כזאת".
"כמו של כל הסטלנים האלה?" שאלתי.
"כן, כמו כל הסטלנים האלה", יוסי צחק.
"אז הסטלנית הזו", יוסי צחק שוב, "נירה, נעמדת מולי ומסתכלת
ישר לתוך העיניים שלי. לי לא היה הרי שום כוח לזוז ולכן גם לא
זזתי ולא אמרתי דבר. אך היא ממשיכה להסתכל כאילו היא מכירה
אותי מאיפשהו, אך אני, לי לא היה מושג קלוש מי היא. לאחר זמן
מה היא שולחת את ידה המעוטרת צמידים אחדים עשויים חוטים
צבעונים שזורים זה בזה לתוך תוכי תיקה שהתנדנד על קצה כתפה,
ממש כמו זה שלי כאן."
"אתה ודאי רעב", היא אומרת לי, "הנה, קח את זה". היא מושיטה
לעברי סנדוויץ' עם מה שנראה לי כמו חביתה. כן, בהחלט זו הייתה
חביתה ועוד טעימה אחת. "תודה", אמרתי, לקחתי את הסנדוויץ'
והתחלתי ללעוס בצורה חזירית למדי כשאני חושב על זה עכשיו.
והיא, ממשיכה לעמוד מולי.
"אתה לא תזמין אותי לשבת?" היא שואלת.
"אוה, בודאי", אמרתי.
"נו...?!"
"נו מה?" אמרתי, "אה, אז אולי תצטרפי אלי למחצלת הצנועה שלי?"
"ברצון רב", היא השיבה וחייכה. את כל אותו היום ביליתי איתה,
וגם את היום שאחריו. לקראת לילה היא אמרה שהיא חייבת לעזוב
למחרת היום.
"למה?" שאלתי.
"זה התאטרון, אני צריכה להיות שם".
"מתי?"
"בשעה שמונה בבוקר, בדיוק".
"כל כך מוקדם? למה?" התפלאתי.
"יש מחר הצגה וצריך לעשות הכנות".
היא הייתה אחת מהמקימות וגם השתתפה בעצמה בהצגות, כולם שם
צעירים כמוני וכמוה, וגם "סטלנים", כפי שאתה נוהג לקרוא להם",
הוא שוב פרץ בצחוק מאופק.
"אנו מנסים ליצור משהו אחר, משוחרר מכל הביקורת והכללים, משהו
חופשי, בלי גבולות", היא אמרה. "אתה מוזמן לבוא גם, אם תרצה",
הוסיפה.
"עזבי אותך", עניתי, "זה רחוק ואין לי גרוש על התחת, וחוצ'מזה,
די נוח לי כאן, איפה שאני עכשיו".
"חבל", היא אמרה. יוסי נעצר לשניה בסיפורו ונאנח.
"חבל על מי שמת", אמרתי.
"באמת כך", הסכים איתי יוסי, "רק שאני גיליתי זאת בבוקר, כשהיא
כבר לא הייתה. היומיים האחרונים איתה היו משהו אחר לגמרי, עולם
אחר, לא נהניתי כך אף פעם. "אז אני חייב לנסוע אליה", אמרתי
לעצמי, רק שאין לי כסף עלי וגם הבנק די העלה אבק בכל הנוגע
לחשבון שלי בו, אז אתה מעין מושיע בשבילי".

ובכן, מה יש עוד לומר, אני המשכתי בדרכי, נוסע ברחובות
תל-אביב. מרחוק נראה רמזור שהתקרב אלי. האור היה אדום, מימיני
נעצרה מכונית שברולט ישנה בצבע נחושת.
הרמזור התחלף אחרי זמן לא מבוטל לצהוב, דבר שגרר אחריו את
הידלקותו הבלתי נמנעת של הירוק. המכונית שלי החלה בנסיעה איטית
קדימה, אין פניה שמאלה, כך הורה השלט.
לפתע הרגשתי חבטה אדירה מצד ימין, האוטו סטה ימינה והתנגש
בחוזקה ברמזור. כריות האוויר ריככו מעט את המכה. מימיני גיליתי
את הפגוש של השברולט הישנה ובה אשה בשנות ה-40 לחייה, מרכיבה
משקפים רחבים בעלי מסגרת פלסטיק עבה וחומה, טוב, לפחות מה
שנשאר מהם, כולה מזיעה ובוכיה.
לשאלת השוטרים מדוע פנתה שמאלה כשהיה שלט ברור ומוצק האוסר זאת
ועוד מהנתיב הצדדי שפונה בכלל ימינה. היא הסבירה זאת בצורה
פשוטה.
"פשוט לא יכולתי לפנות ימינה, לא יכולתי".
"מה ז'תומרת לא יכולת?!" התעצבן השוטר.
"לא יכולתי", ניסתה סוזי להסביר בעוד דמעותיה זולגות מעצמן בלי
כל רמז לכך שיפסיקו. "ניסיתי בכל כוחי, אך הידיים, הן לא נענו,
לא רצו לזוז ימינה. ניסיתי שוב ושוב אך הן סירבו בתוקף. עד
שברגע האחרון שברו חזק שמאלה".
"ואז התנגשת בו?" המשיך השוטר.
"כן, אאוווההה, אז התנגשתי בו".
נו טוב, לא נורא, חברת הביטוח שילמה על האוטו ואף אחד לא נפגע
בצורה רצינית, רק כמה שריטות, חוץ מהמשקפיים של סוזי ששום
טיפול כבר לא יכל לעזור להם, ובמילא עבר זמנן. קורה, אנשים שלא
מסוגלים לפנות ימינה או שמאלה, בטח איזו טראומה שחוותה בעבר
ועכשיו החליטה להכות באותותיה אלה. רק שזה קצת קשה לנסוע כך
סתם לאנשהו ולפנות אך ורק שמאלה.
מכל מקום, סוזי בדיוק הגיעה למקום עבודתה. טוב, לא בדיוק, היא
איחרה בכמה דקות, אך מה זה משנה. היא נכנסה לבניין בינוני בן
שתי קומות שהצבע הלבן שלו דהה מזמן והשאיר את המקום לשחרחר
אפור מתפשט לאיטו. מעל דלת הכניסה התנוסס שלט חצי מואר "צלילי
הדרך 101.9 FM"  של תחנת הרדיו האיזורית.
"אה, איזה בוקר יש לנו היום", אמר קריין הרדיו, "בוקר טוב,
בהחלט בוקר טוב, ובשביל בוקר שכזה אין כמו שיר טוב ורגוע של
מנקי הארובות, האזנה נעימה לכולכם". השיר התנגן, כך גם במכשיר
הרדיו של בני שנסע עם שני ילדיו הקטנים.
"אבא, תגביר!" אמרה לו מאחור יעל, בתו.
"כן, יותר חזק, אבא,יותר חזק!" המשיך אחיה יובל.
"אתם אוהבים את השיר הזה, אה?" שאל האב וחיוך רחב ידיים עלה על
שפתיו. "תראו את שני הזאטוטים האלה", חשב לעצמו בני, "כאלה
חמודים וכל כולם שלי, אילו ילדים, אילו ילדים".
"רק הרוח שורקת לאיטה", שרו יחדיו יעלי, יובל והסולן ברדיו,
"ורק הרוח שורקת לאיטה, לה לה לה".
"לה לה לה", הצטרף השדרן בשירה לקראת הסוף כשהמוזיקה החלה
מתדוממת. "כן, לה לה לה, אלה היו מנקי הארובות עם להיטם הרוח,
סוזי העורכת המוזיקלית שלנו מאחרת טיפה אך אנו נסתדר, אבל אתם
שם בדרכים סעו לאט, אין לאן למהר, אותתו לפניה וחגרו עצמכם
בחגורת הבטיחות. אוה יופי, אני כבר רואה שכולכם מצייתים לחוקים
ונוסעים בביטחה בזמן שאתם מאזינים לצלילי הדרך 101.9 FM..."
בני העיף מבט חטוף למראה האחורית, שני ילדיו ישבו וציחקקו
ביניהם.
"שימו חגורות, ילדים", אמר.
"א-ו-ף! לא רוצים, היא לוחצת מדי."
"כן, אבא, זה לא נוח!"
"עזבו את השטויות ושימו חגורה!" אמר בני בעצבנות.
"לא רוצים!" אמרו שני הילדים במין עצבות מעורבבת ביבבה.
בני הסתובב לשניה קלה אחת אליהם. "שימו חגורה עכשיו!"
"אבא, תיזהר!" צעקה יעל. אך זה היה מאוחר מדי, האוטו סטה
ממסלולו לנתיב הנגדי, משם איך לא, הגיחה משאית גדולה שלא
השאירה להם שום סיכוי.

מספר שעות קודם לכן, בערב שלפני, התקשרה יערה אל בית משפחת
צוקר, בני ענה לטלפון.
"הלו."
"בני, שלום, זו אני יערה, הבייביסיטר."
"אה, שלום יערה, מה שלומך?" שאל בני.
" איתי הכל בסדר, ומה איתכם?"
"אצלנו הכל כרגיל, את עדיין באה מחר, נכון?"
"בגלל זה אני בדיוק מתקשרת."
"את לא תוכלי להגיע?"
"כן, משהו צץ ו..."
"נו, טוב, לא נורא. גם לך יש בטח חיים לחיות ולא הכל סובב את
יעלי ויובל."
"ואתם תסתדרו?"
"כן כן, אל תדאגי, אנו פשוט ניקח בייביסיטר אחרת."
"מה?!"
"סתם, סתם, יערה," בני ציחקק, "אני צוחק, אני כבר אמצא משהו.
מקסימום אקח אותם איתי, כבר הרבה זמן שלא ביליתי איתם וזו
יכולה להיות הזדמנות מצוינת."
"איזו הקלה, אני כבר חשבתי שתקעתי אתכם", אמרה יערה באנחת
רווחה.
"לא לא, אל תדאגי."
"לילה טוב אז."
"לילה טוב, יערה."
בני בדרך כלל לא נסע בכביש הזה, אך כשהילדים נתקעו אצלו היה
חייב למצוא להם איזה עיסוק, ובמילא, כמו שאמר, הגיע הזמן שיבלה
עימם קצת. הם נכנסו השכם בבוקר לאוטו ונסעו ללונה פארק. הוא
חגר את חגורתו אך עליהם לא נתן את דעתו, הוא לא נסע הרבה עימם
ולכן גם עתה לא עלה בדעתו לוודא זאת. אולם כשהידיעה סוף סוף
הגיעה אליו, אם כי באיחור מסוים, אז...
בלילה של אותה שיחת טלפון יצאה יערה עם יוני, החבר הטרי שלה,
ועוד כמה חברים למועדון החדש.
"אומרים שהוא די טוב", אמרה יערה.
"מי טוב?" שאל יוני תוך כדי נהיגה.
"המועדון."
"אה, כן המועדון, אומרים שהוא די טוב."
"כן, זה מה שכרגע אמרתי."
"וכאילו שאת לא מכירה אותו", אמר אחד מהחבר'ה מאחור.
"ומה זה אמור להביע בדיוק?" התרגז יוני.
"אוה, פתאום הוא שומע, גבירותי ורבותי, נס, נס אמיתי התרחש זה
עתה ברכב זה ממש."
"די שניכם!" אמרה יערה שרצתה רק ליהנות קצת ולא היה לה כוח לכל
זיבולי השכל התמידיים והילדותיים של הבנים האלה.
המועדון, כפי שנאמר על ידי רבים, היה בהחלט די טוב. איזה די
טוב, מצוין, מעולה, פיגוז של מסיבה. מהרמקולים בקעה מוזיקה
פרועה, הבמה המרכזית רעדה מקפיצות המוני המבלים והאלכוהול זרם
כמים.
לפנות בוקר המסיבה שבקה חיים ונגמרה, קרני השמש עוד התחבאו
מאחורי האופק.
"בואי, יערה, ניסע", אמר יוני בצאתו אל הרחוב.
"ניסע לאן?"
"מה לאן יערה, הביתה."
"אה, כן, נכון."
"שתית קצת, הא?" שאל יוני בחיוך.
"מי אני? מה פתאום, רק כמה שוטים וזהו..."
"יוני! יערה! חכו שניה!" צעקו אבי וניצן שרצו אחריהם.
"צריכים טרמפ?!" שאל יוני.
"די, כן", השיבו השניים.
"מתי כבר תוציאו רישיון? שיגעתם אותי לגמרי!" שניהם עמדו מעט
נבוכים, מושכים בכתפיהם, משפילים מבט וידיהם צפונות בכיסים.
"טוב, תעלו כבר."
האוטו הותנע והחל בנסיעתו.
"שים, שים מוזיקה, בחייך", אמר אבי מאחור.
"אולי אפתח גם מונה?" התעצבן יוני.
"מה אתה כזה היום, זה לא מתאים לך", אמרה לו יערה.
"בסדר, בסדר, הנה לכם מוזיקה". יוני הפעיל את הרדיו וניסה
בכוונה להתרכז אך ורק בנסיעה, ובה בלבד.
ברחובות עוד דלקו הפנסים, וחוץ מאורם של אלה היו אותם הרחובות
ריקים מאדם. המכונית חלפה במהירות על פניהם, קצת יותר לאט, קצת
יותר מהר, מה זה משנה אחרי שתיים-שלוש כוסיות?
אתם יודעים איך זה כשיש משהו שלא אמור להיות שם, שלא מתאים מכל
בחינה שהיא, כמו הומלס מסריח מעלה פרעושים בפתח "לפלאנט",
המסעדה הכי יוקרתית בעיר, או כמו חתול בתנור, בעיקר בתנור של
פיצות. כך גם היה העמוד הגדול הזה, עמוד חצוב באבן שחורה, חזק
ואיתן מאין כמותו לזכר מישהו, שהוחלט לא מזמן להציב אותו לזכרו
של אותו אחד בכיכר אחת, כשאר כיכרות העיר, כולו בולט ועומד
יציב על תילו זה מספר ימים.
"מה זה? ממתי הציבו פה שלושה עמודים?" הזדעק יוני בעודו מנסה
לבלום.
"איפה?" שאלה יערה.
"הנה פה מולנו, שלושה עמודים שחורים החוסמים את הכביש".
כולם הסתכלו קדימה, חלקם ראו שלושה, חלקם ראו רק שניים וחלקם
הנוסף לא ראה שם דבר. אך האמת לעולם נשארת איך שהיא, בלי מסכות
ובלי ביטוחים.
המכונית נחבטה בעוצמה בעמוד והועפה הצידה. העמוד, שכאמור בכלל
לא היה צריך להיות שם, עשה את אשר מובן היה שיעשה ומילא
בדקדקנות ראויה לשמה אחר ההוראות ההיסטוריות, ובאירוניה מסוימת
צנח הישר אל המכונית המקומטת ומחץ אותה כליל.

עוד מודעה בעיתון. והחיים, מי שנשאר חלק פעיל מהם כמובן,
ממשיכים בשלהם.
האוטו שלי כמובן גם שבק חיים ומה יכולתי לעשות? להתעצבן?
לצעוק? לא, זה קל מדי, נוח מדי וחסר תכלית, פשוט לא אני. העפתי
מבט מסביב, כשעוד ועוד אנשים סקרנים גודשים את הצומת ומציקים
עם שאלות מעצבנות כגון "אתה בסדר?" ו-"הכל טוב?" וגם "איך אתה
מרגיש?" ושאר הבעות רגש מיותרות.
ראיתי אותה מהצד, הולכת לכיוון התיאטרון, ידעתי שזאת היא, נירה
זאת של יוסי, זה ברור שזאת היא, איך לא. אז לקחתי אותה לקפה
קצר של בוקר. כמובן כשמשקים מדשנים ומטפלים כראוי מקרוב, לבסוף
הזרע נובט וזה בדיוק מה שקרה.
איזה מחבל מתאבד דהר עם משאית התופת שלו הישר אל התיאטרון האחר
הזה תוך כדי שהוא מחריב את כל המקום על אנשיו. או שזה עוד איזה
נהג שאיבד שליטה ובמקרה, ממש מקרה, כמו חתול בתנור פיצות,
העביר חומרי נפץ ודלקים מסוכנים ביותר בלב עיר הומה.
ומה איתי, מאיפה אני ומה בכלל? אני משוטט בארץ ומתהלך בה, בא
בין הגדולים והקטנים כאחד, זורע את זרעי אלה שגורמים לחיים
האלה לנוע, להשתנות, לטוב ולרע, ולגרום להם להיות "חיים".
ואלוהים, שהוא יישב בשקט עם הגחמות האישיות שלו.

7-15.08.04