אתה באת אלי עם החיוך שלך שתמיד גרם ללב שלי לרעוד ולתחושת
אושר בלתי נשלטת לפרוץ מתוכי, באת אלי אהוב ומוכר אך יחד עם
זאת שונה מעט מרוחק ואני הרגשתי שזה הסוף, לא הסוף של האהבה
שלי אליך אלא הסוף של האהבה שלך אלי. אמרת שצריך לדבר ואני
ידעתי, הרגשתי את זה בכל גופי, את העצב הזה שהשתלט על כל איבר
בגופי, את הבלבול המוחלט שאחז בי. בקושי מוחלט התיישבתי על
המדרגות לידך, ואתה אמרת לי את הדברים שידעתי שאתה עומד לומר.
אמרת ש"אין לך כל כוונה לפגוע בי" וש"אני חשובה לך", אמרת
"שאתה רוצה שנשמור על קשר, בתור ידידים כמובן", ואני ידעתי
ואני בטוחה שגם אתה ידעת עמוק בתוכך, שאמרת את כל הדברים האלו
רק כדי לא להרגיש אשם שעזבת אותי, שהרסת אותי. נשכתי את הלשון
ולא הייתי מסוגלת להוציא מילה, ידעתי שאם רק אפתח את פי הסכר
ייפתח וכל הדמעות יפרצו החוצה ללא שליטה. שתקתי והבטתי בך,
חייכת אלי את החיוך שלך שתמיד גרם לי לתחושה חמימה בלבי, לבי
שזה עתה נשבר לרסיסים. הזזתי את הפנים שלי הצידה, לא רציתי
לראות אותך יותר מחייך אלי בנחמדות ותוך כדי כך מכאיב לי כל
כך, כאב שאי אפשר להסביר. שתיקה ארוכה הייתה בינינו, אני לא
יכולתי להוציא מילה, ולך כנראה כבר נגמרו מילות העידוד והנחמה
שרק פצעו אותי יותר. מהרמקול נשמע הצלצול. הצלצול הגואל. "תודה
לאל" אמרתי בלבי, כי ידעתי שבעוד כמה דקות הגוש השחור שבגרוני
יצא החוצה בצורת נהר אימתני של דמעות ולא הייתי מוכנה שתראה
אותי בוכה, נשבעתי לעצמי שאני לא אתן לך לראות אותי בוכה.
הלכנו ביחד לתחנת אוטובוס ונתנו נשיקה בלחי לשלום ולחלקיק
שנייה הרגשתי כמו אז כשהיינו ביחד ובאתי לקרב את שפתיי אל
שפתיך אל אותה נשיקה חלומית שהייתה מטריפה לי את כל החושים ואז
התעשתתי והתרחקתי ממך. אתה הלכת, עלית לאוטובוס שלך שליו ומלא
הקלה ונחת, ואני התיישבתי על הספסל והרגשתי את הלב שלי עוד
מבולבל, שבור והרוס, מנסה לתקן את עצמו ללא הצלחה. ניגשו אלי
לשאול מה קרה, כנראה שראו עלי שמשהו לא בסדר ואני פתחתי את פי,
רציתי לספר, רציתי לשפוך את הכאב הנורא הזה מתוכי והסכר נפתח,
כל הדמעות פרצו החוצה רטובות ומלוחות ומבעד לדמעות הצלחתי
למלמל "הוא רצה פסק זמן" "נגמר" "איבדתי אותו". וכולם אומרים
מילים טובות ומנחמות, מלטפים, אומרים "שיהיה טוב" ו"שעדיף לי
בלעדיו" ומשכנעים אותי להרים את גופי הכואב מהספסל ולעלות על
האוטובוס והדמעות לא מפסיקות לרדת. לא מצליחה להפסיק לחשוב על
מה שקרה בדקות האחרונות, לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. משחזרת
את כל הרגעים שלנו ביחד, כמה היה לנו טוב, ומנסה להבין למה?!
מבין הדמעות אני מציצה לעבר החלון, איך לעזאזל השמש זורחת
כשבתוכי חשוך וקר כל כך?! והאוטובוס נוסע, מטלטל את כל נשמתי
הפצועה והלב התייאש כבר מלנסות ולתקן את עצמו, יודע שאין עוד
אדם בעולם שיוכל לגרום לו לאותן תחושות אושר בלתי נשלטות
ולאותן רעידות מדגדגות ונעימות. משחזרת במוחי את המילים "זה
נגמר" ומנסה לעכל את זה, זהו! זה נגמר! תביני כבר שזה נגמר,
הוא לא אוהב אותך יותר!!! האוטובוס עצר, מוציא אותי מההרהורים,
הדמעות כבר החלו להתייבש ואני יורדת בתחנה שלי ונזכרת שזה
המקום שבו התנשקנו לראשונה, נשיקה שסחפה אותי אל אותם רגשות
עמוקים כלפיך, רגשות שהתנפצו לי עכשיו אל מול העיניים.
הקטע הזה נכתב בשנה שעברה, כמה ימים אחרי שזה קרה... הרבה
השתנה מאז; הוא התבגר ואני יודעת שגם אני התבגרתי מאוד וחזרנו
שוב להיות ביחד, והפעם הקשר שלנו הרבה יותר טוב וחזק ועם הרבה
אהבה אמיתית... רק לאהוב ולהאמין. |
