יום שישי בערב.
נו, אז מה אנחנו עושים?
כרגיל, אנחנו אצלו בבית, רובצים על הספה ורואים סרט בהום
סינמה.
סרט נחמד, שכחתי מה שמו.
אוף, הלוואי והוא לא היה נדבק אליי כל כך. אני אוהבת להתפנק,
ללא ספק, אבל חם נורא עכשיו, למרות השעה המאוחרת ולמרות מאוורר
התקרה שלו, ולי אין מושג איך לרמוז לו שיתפוס קצת מרחק.
דחפתי אותו קלות עם המרפק. הוא התנער וחשתי משב רוח תועה חולף
על צדו השמאלי של גופי. תישאר, תישאר ככה! שיט, הוא חזר.
הסרט נגמר. הוא התחיל לזפזפ כדי לבדוק מה יש. כדרכם של גברים-
הגענו לערוץ הפורנו.
במשך רבע השעה הראשונה ישבתי בדממה, צופה בדמויות המתפתלות על
המרקע.
אחר כך, ליקירי הייתה הברקה גאונית- שננסה את מה שהם עושים שם
על המסך.
העפתי מבט לעבר המסך עליו נראה מה שיתואר היטב בביטוי 'ספגטי
של איברים'.
הסתכלתי עליו. הוא נראה להוט.
"בבקשה תגיד לי שאתה צוחק." אמרתי.
"למה? זה יכול להיות גדול!" באה התשובה
גבותיי תפסו את המקום הראוי להן בגבול המצח והשיער שלי "אתה
רציני? אני לא מכניסה אצבעות לשם ואין סיכוי שמישהו אחר יעשה
את זה!" אמרתי, מזועזעת כנדרש.
"נו, בחייאת, מה אכפת לך?"
"מאוד אכפת לי. אתה יודע היטב מה עמדתי בנושא והסכמת לחכות!"
"טוב,בסדר." הוא נכנע ונמרח בחזרה על הספה. "אני מכיר אחרות
שהיו נותנות כבר, עד עכשיו." הוסיף בקול שקט.
זה הספיק לי "אז למה שלא תלך אליהן?!" התפרצתי.
יש גבול לכוח הסבל שלי. מילא לשבת כל יום שישי משך שלושה
חודשים רצופים על הספה בדירתו ולראות סרט זה או אחר, מילא
לסבול את גופו החם צמוד לגופי המיוזע כי אין לו ממש כסף למזגן,
מילא העובדה שהוא מתעקש שלא נצא למקומות שהצעתי כי "אני לא
מעשן ולא שותה. מה יש לי לחפש שם?" ומילא הילדותיות. כל אלה
נסבלים, כי בעיניי הוא שווה את זה. אבל התחום היחיד שבו אני לא
מקבלת מרות- הוא מין. סקס בלשון העם, אהבה בלשון הפילוסופים..
זה הגוף שלי ואני מתכוונת להשאיר אותו כזה.
אז אני עושה לו ביד מדי פעם ועברנו גם את גבול המזמוזים, אבל
זה כבר היה מוגזם.
"לא, באמת, אם אתה כל כך רוצה את זה אז למה לא? אל תיתן לי
לחסום את דרכך!"
"היי, לא, אל תגידי את זה. אני מצטער." הוא הרכין את ראשו
ובקולו הייתה נימת החרטה המוכרת לי היטב.
ובפעם האלף ואחת- אני סלחתי.

התיישבתי והתחלתי לנעול נעלים.
"לאן את הולכת?"
"הביתה, מן הסתם. לאן חשבת שאני הולכת?"
"חשבתי שתישארי פה."
"אני לא יכולה להישאר פה. אתה יודע את זה. "אני צריכה לחזור
הביתה."
"את חייבת?" התפנק קולו. בתגובה רכנתי ונשקתי לו על השפתיים.
זרועותיו נכרכו סביבי ומצאתי את עצמי שרועה על הספה.
"כן." עניתי בשקט.
הוא הסיר ממני את זרועותיו באי רצון והניח לי לקום.
קמתי לאט, סיימתי לנעול את נעליי והתקדמתי לכיוון הדלת.
"חכי! שכחת את המפתחות שלך!" שמעתי אותו קורא. הוא קם מהספה
והביא לי את המפתחות. הודיתי לו. נפרדנו בנשיקה, יצאתי ושמעתי
אותו סוגר את הדלת מאחוריי.

חלפו שבועיים. שוב יום שישי. שוב אצלו בבית.
אנחנו על הספה, הסרט בטלוויזיה נגמר ושוב הגענו לראות פורנו.
. "תעשי לי ביד" הוא ביקש. לא עניתי. לא התחשק לי באותו הרגע,
היה לי מספיק חם ודביק גם בלי זה. "תעשי לי ביד עומד לי"
"תעשה לעצמך, אין לי חשק"
בטלוויזיה תוארה סצינה של כאילו אונס, הוא גונח מעליה, מחזיק
בפרקי הידיים שלה. יש אחת כזו בכל סרט פורנו, בכל הווריאציות
האפשריות.
הוא נעמד. זזזד... הוא פתח את הרוכסן והוריד את המכנסיים
והתחתונים בבת אחת. באמת עמד לו.
"תעשי לי ביד" הוא סינן. מחזיק בכוח את פרק כף ידי, מושך אותה
אליו.
"לא!" משכתי את ידי בחזרה אל חיקי וקמתי - זה כבר היה יותר
מדי!
"אל תלכי" הוא נעמד וחיבק אותי, ידיו ממששות את דרכן אל מתחת
לחולצתי, פותחות לי את החזייה. נאבקתי כדי לצאת מאחיזתו, הוא
היה חזק מדי.
"אני לא רוצה!" אמרתי בקול החלטי. מהטלוויזיה נשמע אותו משפט
באנגלית, בקול מתחנחן וחלוש.
"מאוחר מדי, כבר עומד לי."
"תעשה ביד" אמרתי בכעס. מה הוא חושב שאני?!
הוא החזיק אותי בכתפי והרחיק אותי מגופו כשישר את ידיו. "נמאס
לי" הוא אמר. מבטו השתנה למשהו פראי, חייתי ומפחיד. "אנחנו
עושים את זה, כאן ועכשיו." הוא פתח את חולצתי - לבשתי חולצה
מכופתרת, אם הייתי לובשת טריקו פשוטה היה לו הרבה יותר קשה.
הוא משך אותי למטה, לתנוחת שכיבה, הוא מעליי, נאבק במכנסי
הג'ינס שלי. לבסוף הם נכנעו לו. ניסיתי לבעוט בו ולקום, אבל
הוא היה כבד מדי. רגליו נכנסו בין רגלי ופישקו אותן בכוח.
הוא התחיל להוריד את חולצתו - בשביל מה? אני לא יודעת. ניסיתי
לדחוף אותו ממני אבל זה קצת קשה בשביל בחורה ששוקלת בערך 60
קילו לדחוף בידיים דקות גבר במשקל 80 ששוכב עליה.
אומרים, שבזמן אירוע אלים במיוחד, קשה במיוחד או סתם כשבנאדם
לא ממש מבין את כל המהומה שמסביבו, המוח מתמקד בדבר אחד, דבר
אחד ויחיד שעליו האדם חושב.
- חם לי! מזג האוויר - חם והביל. כמו בתוך סאונה, הוא - גופו
המיוזע מעלי, עליי, זיעתו נמרחת על גופי, והעובדה שגופי (גם אם
ללא רצונו) השתתף בפעילות גופנית כלשהי לא תרמה לעניין.

זה נגמר.
הוא התרומם, לקח את המכנסים והחולצה שלו, והלך. מותיר אותי
שוכבת על השטיח.
חסרת אונים? אפשר לומר, אבל רק אפשר, ולא באמת נאמר.
שמעתי את המים מתחילים לזרום במקלחת. התרעמתי לרגע- הוא
מתקלח?! הוא?! אבל מוחי סירב להתעמק בכך יותר מדי זמן ושקע
חזרה לתוך ערפול החושים בו היה שרוי.
לא הייתה לי שום כוונה להיות שם כשהוא ייצא, אז קמתי, מסוחררת
משהו. רכסתי בחזרה את הג'ינס שלי. תליתי על עצמי את החולצה
בצורה הטובה ביותר שיכולתי באותו רגע ויצאתי החוצה, לא סוגרת
מאחוריי את הדלת.
התחלתי ללכת, לא בטוחה לאיזה כיוון לפנות. העפתי מבט בהשתקפותי
על חלון של מכונית- שיער פרוע, החולצה בטוח ראתה ימים טובים
יותר. גם אני.
עדיין שקועה בערפול חושים, נתקלתי בספסל שהיה מוצב בצד המדרכה,
בלי לדעת בדיוק מה אני עושה- התיישבתי עליו. החלק במוחי שהחל
להתאושש וחזר קצת לאנליזה הצינית הרגילה שלו תהה האם אני לא
אמורה לבכות, או לקרוס, או לספר למשטרה או כל דבר חוץ מלשבת על
ספסל באמצע רחוב שומם. האם הייתי אמורה לייחל לכך שזה מעולם לא
היה קורה? האם כל מה שקורה הוא לטובה? איזה קשקוש מוחלט. לספר
להורים שלי? מה הם יגידו? מה יגידו חבריי? מה יקרה לי עכשיו?
שאלות חלפו במוחי, אך מעולם לא הגיעו לשלב הבא.
לא חשבתי שאני רוצה לגלות את התשובות להן.

ישבתי על הספסל ההוא, דומה למאות ספסלים שכבר ישבתי עליהם, אך
לא אותו דבר. השמש החלה לזרוח. חסרת אונים הוא הביטוי שהתאים
לי עכשיו. ביטוי מטומטם. חסרת אונים. כאילו שזה מתאר את מה
שאני עכשיו. שמעתי קריאת תרנגול במעומעם, וקשיש שערך את צעדת
הבוקר שלו העיף לכיווני מבט אלכסוני.
השמש סנוורה את עיניי, והביאה לתוכן את הדמעות שסירבו להיווצר
שם מעצמן.
יש רוח קרירה בבוקר, שפשפתי את זרועותיי החשופות בידיי. כבר לא
כל כך חם לי. קיפלתי את רגליי על הספסל כדי להתחמם קצת. אני
ממש רועדת מקור.
השמש העולה העניקה לי רק מעט מחומה. אולי היא נרתעת ממני
עכשיו. גל של רחמים עצמיים שטף אותי.
חיבקתי את רגליי, הפניתי את פניי לכיוון השמש, בתנועה
מתריסה-משהו, ועצמתי את עיניי.
הדמעות באו. התחלתי לייבב. היבבות התגברו, ונוספו להן הדמעות
שזלגו על פניי בשטף, בלי מעצורים.
התקפלתי על הספסל, שכובה למחצה ובכיתי כאילו אין מחר.
נהיה לי חמים יותר.





לאלה, והיא יודעת למה.