איך קראו למוכר ההוא? אני כבר לא זוכר, היה לו שם מוזר:
אייסלנד? אייסוליט? אייסידור? לא משנה. היתה לו חנות מכולת,
שאז חשבתי שיש בה הכל, והיום אני יודע שלא היה בה כלום. כלום
מלבד פסק זמן!!!
פסק זמן היה חטיף השוקולד האהוב עלי (היום הוא אהוב על ילדתי -
מדהים מה שעובר בגנים)  העטיפה כתומה-אדומה עליה מוטבע כדור-
סל, ובפנים חמישה מרובעים של מתיקות ופריכות: ופל, קרם אגוזים
ושוקולד- השילוש הקדוש!!!
אבל הקדוש הזה עולה כסף ואני לא יכול כל הזמן לרשום כי אייסלנד
(ככה קראו לו?) כבר חושד שהוריי לא יודעים. כמה זה עלה אז? זה
היה בלירות או שקלים ישנים? אני ממש לא זוכר כלום. כלום מלבד
הפרפורים בבטן והכאב באוזן.

על הדלפק היו מונחות קופסאות קרטון ובפנים: עוגות גבינה
מרובעות ושמנות, פיתות, סוכריות על מקל, חלבה, רגילה וגם חלבה
שוקו שאימי קנתה פעם והצהירה בחגיגיות "תראו מה הבאתי". אבל אף
אחד לא התלהב ולא אכל, והיא שסירבה להודות בחוסר הטעם, היתה
בולעת כל בוקר קוביית חלבה חומה כמו שבולעים כדור, כי מוכרחים.

ליד החלבה היתה לקרדה שלמרות שאהבנו אבי אסר עלינו לקנות כי -
"לקרדה קונים במעדניה". אמר ועשה, ואכן אחת לשבוע היה אבי נכנס
למעדניה הממוזגת ומשלם מחיר כפול עבור אותה הלקרדה. בבית היה
פותח את נייר הפרגמנט, פורס את הלקרדה ומתענג "איזו טריות,
איזה ריח!! לא כמו אצל האייסלנד הזה". וליד הלקרדה... במרחק
נגיעה עמדה קופסה ובה פסק זמן!!! איזו בחירה אומללה להניחה כה
קרוב...

אני מקריא את הרשימה שאימי כתבה "שתי שקיות חלב, לחם לבן,
מרגרינה, 100 גרם נקניק (גם נקניק, אמר אבי, קונים רק במעדניה,
אבל צריך להכין פרוסה לבית הספר והמעדניה נפתחת רק בשמונה)
ארבע לחמניות וחמש ביצים. אני מקריא לו ועיני קופצות אל הכתום
הכתום הממכר הזה. אני מקריא ובאפי עולה ריח השוקולד, אני מקריא
ופי מתמלא רוק וריר.
"מה עוד?" שואל המוכר כשהוא מגיש לי את נקניק הפרוס וארבעת
הלחמניות. "ביצים" אני אומר ויודע שעכשיו יעלם המוכר מאחורי
הוילון השחור המשמש דלת למחסן. "ביצים שומרים במקום קריר
ואפל", הסבירה לי אימי, "כדי שלא יבקע מהן אפרוח". ואני, מה
אכפת לי יבקע או לא יבקע העיקר שילך כבר מאחורי הוילון.

עכשיו הזמן!!! עכשיו הרגע!!! עכשיו השניה לקחת פסק זמן
מהפחדנות, מההססנות, מהרגשנות והמוסריות, עכשיו הזמן לקחת פסק
זמן!!!
ידי נשלחת אל הקופסה ואוחזת בחטיף ומיד נפתחות האצבעות והן כבר
אוחזות בשנים ובשלושה, ועכשיו רק להרים ולהכניס את היד לסל.
ואולי רק שניים? אולי רק אחד? ואולי בכלל לא? ואולי בכל זאת
שלשה?
"חמש"? שואל המוכר מאחורי הוילון ואני מיד מרויח עוד שניה "שש,
שיהיה שש". שיהיה שלושה. וידי מתרומת במהירות אוחזת לא אוחזת
את הכתום המפתה וכמו המנוף במכונה ההיא בקניון שמלאה בובות כך
אצבעותי נפתחות ומשליכות את החטיפים (ארבעה, לא יכולתי לעמוד
בפיתוי) אל הסל.

"אבל כתבתי חמש ביצים", אמרה אימי בכעס "מה הוא מנסה לדחוף לנו
כל הזמן?".
"אולי הוא התבלבל" אני מנסה להרגיע את האווירה, אבל אימי
מתעקשת ומאלצת אותי לשקר - "לא יודע איפה החשבון". ( רק שלא
אשכח אותו בכיס).

מגרש ריק בו עשינו את מדורות ל"ג בעומר הפריד בין ביתי למכולת,
אולי מאה, מאה ועשרים מטר בלבד. מרווח ביטחון של עשרים מטר
אחרי המכולת, שהמוכר לא יראה, ועשרים מטר לפני הבית, שאמא לא
תראה, הותיר לי בערך שישים מטר. שישים מטר לאכול, לחסל, לבלוע,
לטרוף ולהתענג. חטיף אחרי חטיף אני מקלף ודוחס מקלף ודוחס מקלף
ודוחס - איכס, איזה טעים!!!  


כך בערך התנהלו חיי במשך ימים מספר, אימי היתה מופתעת מההשכמה
המהירה והתנדבותי ללכת למכולת, המוכר התפלא וודאי על כמות
הביצים שרכשתי ואני על טיפשותו ועל קרטון פסק הזמן שלמרות שכל
יום נעלמו ממנו שלושה חטיפים (ופעם אחת ארבעה) נשאר תמיד מלא.

הבעיה העיקרית היתה להסביר לאימי את האובססיה לביצים שנפלה
עלי. בהתחלה אמרתי חשבתי שנגמרו, אחר כך אמרתי שאני רוצה חביתה
לבית הספר ואחר כך המצאתי שאמרו ברדיו שצפוי מחסור בביצים ולא
כדאי להתקע בלי. "בלי?" אמרה אימי " יש לנו מספיק בצים לגדוד".
לבסוף, כשנגמרו לי התירוצים, זרקתי אותם במחצית הדרך ליד גבעת
החול שהיתה משמשת מסתור נהדר במחבואים. אני לא יודע מה עלה
יותר חמש בצים או שלשה פסק זמן, אבל כלכלה ומתמטיקה אף פעם לא
היו הצד החזק שלי.

כמה ביצים כבר אפשר לקנות ולזרוק? אני משכלל את המהירות ואת
המיומנות וכשהמוכר מתכופף אל המקרר להוציא שקית חלב אני מספיק
להרים את ידי לאחוז, להתלבט (שניים או שלשה) לסגור להרים
להוריד לפתוח ולחייך. על מנת להבטיח את הצלחתי אני מבקש חלב
אחד אחוז מה שמצריך מהמוכר הזזת שקיות ומעדנים ומותיר לי עוד
שניה או שתיים.
"מה פתאום אחד אחוז?" הקשתה אימי אבל אני הייתי מוכן - "המורה
אמרה שזה יותר בריא, יש בזה פחות שומן". "ובשוקולד אין שומן"
סיננה אימי מבין שפתיה ולרגע הייתי בטוח שהיא יודעת...  אבל
היא לא ידעה ובגלל זה היא היתה כל כך מופתעת למחרת.

על הכל חשבתי את הכל חישבתי ורק מדבר אחד התעלמתי - מהזכוכית
השקופה בחזית המקרר. וכך בעוד אני שולח את המוכר לחפש חלב אחד
אחוז קולטות, כנראה, עיניו מבעד לזכוכית את ידי המתרוממת ומיד
אחר-כך היורדת והאוחזת.
אני מחייך כהרגלי אבל המוכר צועד לקראתי. מה קרה? למה אין לו
ביד שקית חלב? נגמר החלב? אני תוהה, והוא כבר קרוב קרוב ואני
עדיין לא קולט. "נגמר האחד אחוז אז אפשר רגיל " אני מגמגם.
"נגמרו החגיגיות" הוא עונה ותופס באוזני!!!

וכך כשהוא  אוחז באוזני התחלנו ללכת לכיוון הבית. מאה עד מאה
עשרים מטר בלבד אבל אני זוכר כל מטר וכל התכופפות שלו לעבר
עטיפה כתומה. ממש שביל כתום של עטיפות יצרתי שם (מי חשב אז על
העלמת ראיות, או איכות הסביבה). "אתה תשלם על כל אחד ואחד" אמר
המוכר ולא ויתר וגרר אותי לעבר הגבעה, אולם לידה מצא רק שברי
ביצים.

"הילד שלך" מלמל המוכר והגיש לה את עשרות העטיפות, אולם אימי
לא הבינה והמוכר הסביר שבחודש האחרון ( חודש? כל כך מהר זה
עבר) נגבנו מהחנות חטיפי פסק זמן והיום הוא תפס אותי על חם
והעטיפות האלה 46 במספר הם עדות לגניבות ולכן הוא דורש תשלום
עבור החטיפים ועונש עבורי. (מילא תשלום אבל עונש?) אימי הביטה
בי במבט המאיים ואני שמעתי כיצד מוחה מתאמץ לחשב את המחיר של
אותם 46 פסק זמן. המוכר הקדים אותה ודרש אלפיים ושלוש מאות
(כבר אמרתי לא זוכר- לירות או שקלים ישנים). אימי, שהאמת היתה
נר לרגליה, הבינה שהפעם המחיר גבוה מדי וחיפשה דרך מילוט. "מי
בכלל אמר שהוא אכל את כולם? אולי זה מישהו אחר, הוא ילד טוב,
זה הילדים בשכונה שגוררים אותו, אני מוכנה לשלם רק על השלושה
שהוא לקח הבוקר בלי רשות, ובטעות".

אימי שילמה למוכר ולהפתעתי הרבה לא דיברה איתי על הנושא, לא
שיתפה את אבי ואת אחיי כאילו שמה שארע לא קרה. היא לא דרשה
שאתנצל, לא ביקשה הסברים ולא איימה בעונש, כאילו שהכל תקין,
ברור ויציב.
אני זוכר אותי פוסע בדרך לבית הספר ומחשבה אחת מקוננת במוחי -
עד כדי כך היא מיואשת ממני?