אומרים שהזמן יכול לרפא. אני חושב שלפעמים הוא יכול להרוג. גם
לשגע אותך.
כשכיף לך, אתה מרגיש שהכל עובר ונגמר, גם כשאתה כל כך לא רוצה.
וכשרע לך, אתה פשוט מת שהוא יעבור, אבל הוא כאילו עושה לך
דווקא, וכאילו קופא במקום. מסתכל על השניות והדקות, שום דבר לא
קורה. הוא עומד במקום ולא רוצה להתקדם לשום מקום.

אבל, כמה שקשה לפעמים, וכמו תמיד הכל עובר, כל דבר נגמר, ולכל
דבר יש סוף, לצערי גם לדברים הטובים. וכשאתה כבר נמצא בסוף,
אתה אומר לעצמך... ואוו! הזמן בסוף נכנע, ומסכים לזוז קדימה,
אולי לא בקצב שרצית, אבל הוא זז. וכשמסתכלים אחורה, זה נראה
שהכל היה מזמן, הכל כל כך רחוק. כל כך רחוק וכל כך קרוב... וכל
זה היה הרגע.

לפעמים שבוע יכול להיראות כמו נצח, ושנה נראית כמו רגע. והזמן
עושה את שלו... בזמן שלו ואיך שבא לו, אבל הוא עושה, לפחות
זה...
גם כשמתחילים שלוש שנים כתקופה חדשה בחיים, אומרים שזה המון
זמן, אבל לרגע אתה מסתכל על מה שעברת ורואה שעברת די הרבה.
וכל זה עבר ברגע.
הכל כבר נגמר.
מה שהיה היה.
חווית כבר את הכל. ומה שנשאר זה הזיכרון, שמלווה אותך כל
החיים, עד יום מותך... ואתה מתבגר מיום ליום, כי זה התפקיד של
הזמן... לתת לך ללמוד על החיים ולהבין יותר, ככה בעצם אתה
מתבגר... וכמה שיש זמן, הוא אף פעם לא מספיק, ואתה לא מספיק
להבין הכל. וכשאתה מסתכל אחורה ומקשר בין הדברים, אתה שם לב
שהכל היה לטובה... איכשהו הכל יוצא לטובה, ואת זה אני לא יודע
להסביר, זה פשוט קורה. כי גם חוויות רעות, ובכלל כל חוויה,
גורמת לך להבין וללמוד עוד... ואתה שוב מתבגר... יותר ויותר...
ונשאר עם הזיכרונות שלך. שזה בדרך כלל מה שנשאר...
והזמן? ממשיך לרוץ... כי אף אחד לא יכול לעצור אותו.
לכל דבר יש סוף, כל דבר נגמר...
ובסוף... בסוף אתה נשאר לבד בצד להסתכל על הכל, מסתכל עם חיוך,
ומבין... את הכל...
והזמן ימשיך לזוז...