אני יודעת שמחר שוב ניפגש. אני אחכה לך בחוץ, ואתה תעבור עם
האוטו האדום שלך ותאסוף אותי ככה, בשקט.  
אני יודעת שמחר הרגעים הראשונים שלנו יהיו מהולים במבוכה. אתה
תתבייש בעצמך, אני אתבייש ממך.
אני יודעת שמחר אתה תעצור את הרכב ותוריד את משענת הכיסא. אתה
תשכב ותשים את ידייך מתחת לראשך.
אני יודעת שאני אהיה כל כך נבוכה שפשוט אתחיל לצחוק, או לבכות,
או לעשן.
אני יודעת שאני אספר לך כל מיני שטויות שעברו עליי במשך היום.
אתה תתעניין - אם תהיה במצב רוח. אם לא, וודאי תקח את ראשי
ותשים אותו על הבטן שלך.
אני יודעת שמנקודת המבט שאהיה בה אוכל לראות את נקודת החן שיש
לך על הסנטר, שאפילו אתה לא יודע שהיא שם.
אני יודעת שיהיה ריח של לילה. הציפורים יחוגו מסביב לרכב שלך
כאילו היינו פגרים.
אני יודעת שאתה תדליק סיגריה ותחפון את שערותיי בידך, והרעש
היחיד שאשמע הוא את רעש העשן שאתה שואף ונושף.
אני יודעת שתלטף אותי, ואני כל כך אתענג על הליטופים האלה,
כאילו הייתי גור כלבים תועה שמחפש את חומה של אמו.
אני יודעת שתנשק אותי והלשון שלך תהיה נעימה וחמה, כמו שמש
ביום אביב.
אני יודעת שאדע מה צפוי והמחשבה על כך לא תניח לי לרגע.
אני יודעת שתרצה לשכב איתי.
אני יודעת שאסכים.
אני יודעת שכשתגמור אתה תשתוק ולא תסתכל בי אפילו עוד פעם
אחת.
אני יודעת שתגיד שהגיעה השעה ללכת ותניע את האוטו.
אני יודעת שתיקח אותי הביתה ותגיד שנתראה כבר, בהזדמנות.
אני יודעת שתשקר כשתגיד שאתה אוהב אותי, ושאתה מצטער שאתה חייב
ללכת כל כך מוקדם ושיש לך עניינים לסדר, "את יודעת", תגיד,
"הרבה לחץ בעבודה".
אני יודעת שאני רק אהנהן ואשתוק. אשתוק דממת מוות שתהיה הצרחה
הכי גדולה שלי.

אני לא יודעת למה.

תענה לי.
למה?