אני זוכרת, כשהייתי קטנה הייתי הולכת לגן שמתחת לבית. בגן היו
מגלשות ומשחקים. אך הדבר שאהבתי מכל היה הנדנדה. הייתי מתיישבת
על הנדנדה ומתנדנדת שעות. אחורה קדימה, למעלה למטה. הייתי
עוצמת את עיניי ומרחפת לי באוויר, בלי כיסא מתחתי. סוף סוף
הייתי חופשייה, עפתי בשמיים כמו ציפור, והרוח הקרירה ליטפה
אותי ולחשה באזני, את חופשייה. הייתי עפה בשמיים הכחולים, בין
העננים, לא הייתי נוחתת. האנרגיה שמעולם לא נגמרה לי נתנה לי
את הכוח להישאר באוויר, מרחפת מעל כולם. יום יום הייתי יורדת
אל הגן, ומתנדנדת בנדנדה שעות, ומדמיינת לעצמי את החופש. אמא
הייתה אומרת לי שאני נראית כמו אדם שראה מולו מיליארד דולר.
היא אמרה לי שבזמן שהייתי מתנדנדת הייתי עוצמת את עיניי,
ומחייכת חיוך שנמרח על כל פניי, וכל ילדי השכונה שבאו לשחק בגן
היו עומדים ומסתכלים, הם לא הבינו איך הייתי יושבת על הנדנדה,
עם פרצוף מאושר שעות על גבי שעות ולא זזה אף לא לרגע.
אמא אמרה לי שבטיולים עם המשפחה תמיד הייתי בוכה, כי לא הייתה
את הנדנדה שבה אבלה את שעות אחר הצהרים. תמיד בסוף טיול היו
הולכים לגן ציבורי, ואני הייתי מנגבת את דמעותיי ורצה אל
הנדנדה, ומתנדנדת שעות. בזמן שאני הייתי מתנדנדת המשפחה הייתה
קונה לעצמה אוכל, וכשחזרה אני הייתי שם, על הנדנדה, והתנדנדתי
ללא הרף. הילדים האחרים רצו גם להתנדנד, אך הרעש שעשו לא הרתיע
אותי, אני ריחפתי לי באוויר כציפור חופשייה ומאושרת.
יום אחד, ירדתי למטה לחצר לטייל עם הכלב שלי. לפתע הוא ראה
חתול ורדף אחריו, רצתי אחריו בכל השכונה, עד שלפתע עצר ליד העץ
שעליו עלה החתול. המקום הזה היה נראה לי מוכר, הסתכלתי סביב
ולנגד עיניי ראיתי נדנדה, ראיתי את אותה נדנדה בה הייתי
מתנדנדת שעות. התיישבתי על הנדנדה, חלצתי את נעליי וטמנתי את
רגליי בחול הקר והנעים. עצמתי את עיניי והתחלתי להתנדנד. אחורה
קדימה, למעלה למטה. ריחפתי לי באוויר, בלי כיסא מתחתיי. סוף
סוף הייתי חופשייה, עפתי בשמיים כמו ציפור, והרוח הקרירה ליטפה
אותי ולחשה באזני, את חופשייה. עפתי בשמיים הכחולים, בין
העננים, לא נחתתי. האנרגיה שמעולם לא נגמרה לי נתנה לי את הכוח
להישאר באוויר, ריחפתי מעל כולם.