החלטתי שהפעם אתיישב לכתוב, אפילו שמאוחר ואני הכי רוצה פשוט
להיכנס למיטה ולישון. אבל זו בריחה, ואז מה אם כל מילה אני
צריכה להקליד כמה פעמים, כי העייפות משפיעה, ואז מה אם בבוקר
אגלה שגיאות כתיב, אני יושבת לכתוב.
אימפולסיבית, תכונה רעה, שאני צריכה למגר מתוכי. אולי לא רעה,
אבל אצלי היא כבר עוברת כל גבול. אותה סיטואציה 3 פעמים, כנגד
4 בנים דיברה התורה: תם, רשע, חכם ושאינו יודע לשאול.
אז הראשון - תם: בסך-הכל שכב פעם ראשונה, לא מבין בזה יותר
מדי, שתי שניות וגמר. יום שישי. לילה. בלי קונדום. אין בית
מרקחת בשביל לקחת את הגלולה של היום שאחרי, אז נלך ביום ראשון
על הבוקר. 80 שקלים מבוזבזים. אחרי 6 שבועות - אמצע חודש שני
גם אני גמרתי, עם ההיריון ואיתו לנצח.
והשני - רשע: היה חבר שלי לפני שלוש שנים, היינו שבעה חודשים
או קצת פחות. פגישה חפוזה תוך כדי קשר טרי, שוכבים. יום שישי.
לילה. בלי קונדום. אין בית מרקחת בשביל לקחת את הגלולה של היום
שאחרי, וחוץ מזה אני וסטטיסטיקות גם ככה לא הולך יחד.
השלישי - שאינו יודע לשאול: אותה סיטואציה, הוא אמר רוטינה.
שבועיים אחרי הרשע. יום שישי. לילה. הפעם קצת יותר חכם, יש
קונדום. נשאר בפנים, בטח לא יצא, עדיין, מטומטמת. למה אם הוא
כבר שאל לא אמרת לו לא? את זה תשאירי לו. ייסורי מצפון, ליחיד
שבאמת אכפת לו, סליחה, אבל אתה ידיד "אפלטוני", ככה זה איתי.
אני מחכה שיבוא הרביעי, שידע מראש לא להיכנס איתי למצב כזה
דפוק, לפחות לא ביום שישי. כי ההבדל בין חכם לפיקח הוא קטן אך
תהומי.
אז אני יושבת מול המחשב והעיניים נעצמות לי, פנטזתי על איזו
תאונה בתוך כל הערפל הזה, משהו שיזרוק אותי למציאות אחרת - בית
חולים, הפלה טבעית (מי בכלל אמר שיש שם חיים?!), בלי זיונים.

החיים הדפוקים האלו, חוסר ביטחון עצמי עאלק, אני יודעת טוב
מאוד מה אני עושה, ברור שאח"כ אני מצטערת על זה. ככה אני. אבל
למה לעזאזל? כל החברים שלי הופכים לפרחים מיובשים שמפוזרים לי
בחדר, רק עם פרח אחד שכבתי לפני 3 שנים ושוב, ואז גרמתי לפרח
הטרי להיות נידון לייבוש.

אז קשה לי, ואני לא מצפה שתאהבו אותי. להיפך, אני רוצה שלא.
ואם כן, תגרמו לי להבין שאני לא בסדר, אבל תגרמו לי גם להאמין
בזה, בבקשה. אחרת לעולם לא אשתנה.
סליחה, שלום, תודה. אני אוהבת.