אותו המראה שמתקשה להמשיך הלאה,
בגלל אותן פנים מסנוורות.
המראה שלה, שמעיד על כך שתקועה היא,
ודמותו, שמתגלה בין מחשבה למחשבה,
מסתתרת מאחורי האמת,
אבל קיימת.

חייה כתפוח,
ואילו הוא הביס האחרון שנגסה.
חייה כמעיין,
ואילו הוא הלגימה האחרונה אשר לגמה.
טעמו עוד נותר בפיה
ולא יעבור ולא יתחדש,
ולא תטעם טעמים חדשים
עד אשר תנגוס באותו תפוח
שממתין לאשר את הטעם המתוק

עד אשר תלגום מאותו מעיין,
שזורם הוא היישר אל האושר.
מבקשת שלא יקחו ממנה את הריח,
הריח הטוב שמעיר אותה יום ביומו
הריח הטוב, הסיבה לכל נשימה שלה.
אז אותו מבקשת שישאירו.
עוד תטעם היא מחדש ועוד תהנה מהטעם.
עוד תלגום היא לרוויה,
מקווה היא,
וכמעט בטוחה
כי תמצא לה,
זוג עדשות אשר דרכן לא עוד תהיה מסונוורת
אל מול אותן פנים.
ויהיה לה רוגע ושלווה,
בשעה שאור יאיר תחת חלונה
אך לא יהיה זה אור מסנוור,
יהיה זה אור אשר יאיר גם את דרכה.