לפני מספר ימים בזמן שהלכתי ברחוב, ראיתי שני זקנים, יושבים על
ספסל קטן, הוא הביא לה פרחים, חיוך עלה על פניה, היא הביאה לו
נשיקה קטנה על הלחי, ולא יכולתי שלא להעלות חיוך. אחרי כל
השנים האלה הם עדיין אוהבים אחד את השני, זה פשוט הקסים אותי
באותו הרגע. המשכתי בדרכי וראיתי שני ילדים קטנים רצים,
צוחקים, חסרי דאגות, אוהבים את החיים, עוד לא ראו כלום, כל כך
תמימים, עוד פעם חיוך התגנב אל פניי, אפילו לא ראיתי אותו בא.
המשכתי הלאה, וראיתי באמצע הרחוב, בין הכבישים, גן פרחים,
מלבלב, בכל צבעי הקשת, סגול, אדום, לבן, ורוד, גן פרחים באמצע
הכביש, חי ומלבלב, החיוך שוב התגנב אל פניי, מה הוא עושה פה?
לא זכור לי שהזמנתי אותו.

האורח הקטן שלי ליווה אותי עד שהגעתי הביתה, החיוך גם ליווה
אותי שהלכתי לישון, וגם בבוקר אחריו, למעשה כל השבוע היה לי
מין חיוך מלא בעצמו, שמחה הציפה את לבי, אפילו לא ידעתי למה.

שבוע אחרי זה הלכתי באותה הדרך, קיוויתי לראות שוב את אותם
המראות שהביאו לי את החיוך הזה, החיוך האמיתי הראשון שהיה לי
אחרי כל כך הרבה זמן, חיוך בלי סיבה, חיוך שעשה לי כל כך טוב.
אך כשהגעתי לאותו המקום, המציאות הקרה הכתה בפניי עם עוד מכה
שוברת שיניים. באותו המקום מסתבר שהיה פיגוע, אפילו הקימו
אנדרטה קטנה לזכר הניצולים. שדה הפרחים הקטן שלי הושמד כליל,
הספסל שבו ישבו הזקנים היו שחור כפחם, וגן הילדים שבו רק לפני
שבוע ילדים רצו כאוות נפשם, הושמד כליל, כאן כבר ילדים לא
ירוצו. לפתע דמעה זלגה מעיניי, גם אותה לא הזמנתי, אפילו לא
ידעתי מדוע היא באה, המשכתי בדרכי הביתה, אותה הדמעה ליוותה
אותי כמו צל נאמן, כמו אבן בנעל, לא עוזבת אותי. כשהגעתי הביתה
פתחתי את הטלוויזיה, עוד בן אדם מת, עוד ילדה נאנסה, ועוד רוצח
יצא לחופשי. אותה הדמעה ליוותה אותי בדרך למיטה, וגם בבוקר
אחרי, במהלך השבוע, ניסיתי להסתיר אותה, אך היא בעקשנותה סירבה
לעזוב אותי.

אחרי כמה זמן, חזרתי למקום שפעם הסב לי כל כך הרבה שמחה,
האנדרטה החלה להעלות אבק, הספסל מעלה העשן פונה, גן הילדים
שוטח, המציאות התעלמה, אפילו דמעה לא הזילה. ואני? פשוט הלכתי
משם, דמעתי כמלווה נאמנה, נשארה איתי, לא עוזבת אותי, כאילו
אומרת, רואה, זהו סופו של כל חיוך...