גם כשלבד,
מרגישה כי צופים בי אלפים.
בוחנים את חולשותיי מולם,
בוחנים את היותי כאחת מהם,
כאחת בפני עצמה.
ובין לבין חשה בעגמות נפשי,
שמסוגלת לאיים על היותי אחת בפני עצמה.
ברגעים שכאלה,
אספח את עצמי לחלק הגדול יותר.

המון דקויות שמאיימות על הנפש,
על נפילתה שתתקרב ותגיע
אם לא אתמוך בה מלמטה.
כמו קופסא גדולה ומלאה במשחקים.
פתחנו אותה יחד, רצינו לשחק זה עם זו
אך המשחק שבו שיחקנו כבר נגמר,
לא יודעת מי הפסיד או ניצח
אך יודעת שאת אותו המשחק כבר החזרנו פנימה לקופסא.
ברוב טיפשותנו לא סגרנו אותה.
כעת, בכל רגע שבא,
עלולים ליפול מאותה קופסא כל אותם משחקים.
כי פתוחה נותרה.

וכעת אני חשה מאוימת,
אלפי סכינים נשלפו וכוונו רק אליי.

אנא, הכניסו סכינכם, אוכיח כל שתרצו,
גם ברוח אחרת,
שונה מזו של האימה.