גברת פלורה גרה בארמון עם גינה.
חומה מסביב, שערים נעולים
ובגן מסתובב רק כלב גדול.
גברת פלורה היא אשת-תרבות,
מבקרת מוזיאון,
מנויה לקונצרטים,
מתנדבת לחינוך נערים במתנ"ס.

בליל-אמש היתה שם אזכרה
לנער בן שש-עשרה. גבוה, יפה,
חלום של בנות. יצא לבלות,
שוחח עם נערה ונדקר בסכין.
"חינוך," היא זועקת בדברי הספדה.
"תנו להם מוסיקה! תנו תיאטרון!
ואל תתנו להם סכינים!"
וכולנו בוכים.

כל-לילה נפתחים שערי-החומה
וכלב גדול יוצא מתרוצץ
משתעשע עם בנות זוג, מבקר השכנים.

בבוקר אקום. עקבותיו בגני.
מטלפן לפלורה, "אספי! . . . מחלות! . . ."
"אתה כמו פונה עם סכין," מטיחה היא נגדי.
"מתי לאחרונה שמעת את ברוקנר?
אצלו כל סימפוניה היא שירת-אלוהים."