ואליד הדרוזי נולד וחי כל חייו בכפר בגליל העליון. הכפר לא
הופיע בשום מפה, דבר שהפליא אותו בהתחלה, אך במשך הזמן הפסיק
לחשוב על זה.
הכפר היה כפר מעורב. דרוזים, מוסלמים ונוצרים חיו שם ביחד
ביחסי ידידות קרובים.
כל דת כיבדה את החגים והימים הקדושים של הדתות האחרות ואף
לפעמים היו משתתפים באופן מוגבל בחגיגות השונות שלא קשורות
אליהם.
הדבר השפיע על הילדים שלא הבדילו כלל בין הדתות השונות ופשוט
כולם היו חברים של כולם.
אך מלבד הבית הייתה עליהם עוד השפעה מסוימת מהבי"ס היהודי
שכולם למדו בו. לפעמים הם חגגו את פורים, אכלו תפוח בדבש
וביקשו מהוריהם לבנות להם סוכות. למרות היחס הטוב למדינת
ישראל, תמיד היו סכסוכים קטנים בענייני פוליטיקה. בהתחלה אצל
המבוגרים, אבל מתי שהילדים גדלו, הם הבינו מהר מאד באיזה צד הם
עומדים.

כשחזרתי מהבי"ס אמא התנפלה עלי והתחילה לנשק אותי.
"ואלידי, קיבלת צו גיוס" אמרה לי בקול נרגש ודמעות קטנות בצבצו
מעיניה.
לקחתי את הצו ורצתי לחדר שלי. המכתב היה פתוח, כנראה אמא כבר
קראה אותו, חשבתי.
תמיד רציתי להתגייס, ככה חינכו אותי. תמיד רציתי להיות חייל.
מדינת יהודים היא גם המדינה שלי ואני צריך לשרת אותה.

הזמן בין קבלת צו הגיוס לבין קבלת ה"מנילה" נראה לוליד כמו
נצח. ברגע שהוא קיבל אותה, הוא קרע את העטיפה ורץ למלא אותה.
את החי"רים הוא שם בראש סדר העדיפויות שלו ואח"כ את השאר. את
חיל התותחנים ומג"ב הוא שם בסוף.
יום לפני הגיוס ערכו לו מסיבה. הרבה מאד חברים שלו מהכפר באו
למסור לו דרישת שלום ובהצלחה. אך היו גם כאלה שלא באו, כאלה
שכעסו עליו שהוא מתגייס. הרי הוא ערבי, לא מקומו להיות בצבא
ישראל.

"ברוך הבא לצה"ל" אמר השלט בכניסה לבית החייל.
אמא שוב בוכה, וכל המשפחה שלי כאן איתי ברגעיי האחרונים
כאזרח.
כולם רצו שאני אתגייס, במשפחה שלי, אני מתכוון.
דוד שלי הוא מ"פ בגולני והבן שלו מ"מ גם בגולני אך בפלוגה
אחרת. זה גם מה שאני רוצה, כמה ארונות על הכתף.
אמרו לי שזו עבודה קשה והרבה קריעת תחת, אבל זו הייתה המטרה
שלי ואם אני רוצה משהו אני תמיד משיג את זה.

הטירונות של מג"ב הייתה קשה, אך ואליד אף פעם לא נשבר.
הוא גם עזר לאחרים לא להישבר. כולם חיבבו אותו במחלקה ובטחו
בו.
תמיד בטירונות אמרו שכדי להפוך מסתם חייל לחייל אמיתי צריך
לעשות שלושה דברים : להיכנס לכלא, לזיין את המפקדת שלך ולהרוג
ערבי.
להרבה חיילים במג"ב לא הייתה את הבעיה הזאת. הם כבר היו חיילים
אמיתיים.
אך לואליד הייתה בעיה קטנה.
הוא כבר נכנס לכלא בגלל שעזר לחבר שלו בעבודה מסוימת שהמפקד
אמר שעליו לעשות את זה לבד. סירוב פקודה.
הוא זיין כבר את שתי המפקדות שלו.
אך הוא עדיין לא הרג ערבי.
הוא היה בטוח שמתי שהוא יצטרך לירות במחבל, לא תהייה לו בעיה,
אבל הוא עדיין לא עמד בפני מצב כזה.

"ואליד, אני חושב שאני שומע שם משהו" אמר יוסי ששכב לידי
במארב.
הקשבתי טוב טוב אך לא שמעתי שום דבר. וגם לא ראיתי כלום, בגלל
העננים שמסתירים את הירח.
שכבנו שם שניינו עם מחסניות בהכנס וקנה האמ-16 המקוצר צופה
קדימה.
העצים נתנו לנו טיפה מסתור, והיה קשה לראות אותנו.
לפתע, שמענו צרורות של יריות.
"כוס עמקקקקק" אמרתי לעצמי אבל הייתי בטוח שכולם שמעו אותי.
דרכתי את הנשק, הורדתי את הנצרה, טיפה יותר מדי. במקום להוריד
לבודדת, הורדתי לאוטומט. הסתכלתי בכוונת של הרובה. הכוונת
החדשה, שנתנו לי רק לפני שבוע, הכוונת המיוחדת שעושה שתראה הכל
יותר גדול וקרוב.
בכוונת ראיתי את אחמד. אחמד מהכפר.
"אני רואה אותו, " אמר יוסי, "שתי יריות והוא מת."
ראיתי את יוסי מכוון. אצבעו על ההדק, מוכנה לסחוט בכל רגע
שהמוח יגיד לה.
"לאאאא! אל תירה!" צעקתי, אבל היה כבר מאוחר מדי. יוסי ירה
פעמיים.
הסתכלתי וראיתי מחבל אחד מת ואחמד היה פצוע.
יוסי היה מוכן לעוד יריה. להרוג את אחמד. אבל אני יריתי
ראשון.

בהלוויה של יוסי כולם היו עצובים. יוסי היה חבר טוב.
למחרת עשו לואליד מסיבה, בגלל שהוא נעשה חייל אמיתי.
הוא לא סיפר להם שיוסי היה זה שהרג את המחבל.
וגם לא שהוא זה שהרג את יוסי...
מאז הוא באמת הרגיש כמו חייל, אבל לא ממש היה בטוח של איזה צד.