אז לא נדבר כי
לאבד את כל מה שחשבת שאני
זה פועל יוצא של להחליט לא לדבר איתי יותר
כי להגיד שזה מבטל את ערך כל מה שהיה
זה פעם אחת ולתמיד
כי אי אפשר לשקול מחדש.
כי אין אני ואין אתה עוד,
יש שיקולים של אתמול שאני לא מקבל
לכאן ולכאן.
כי כשחשבתי ששנינו
זה טיפה מעל ההתעלמות מוחלטת,
העיניים הקרות
עיניך החמות נגעו בי
ולא אמרת דבר.
וזה לא אני, תום, זה לא אתה.
זה הערצה.
זה אנחנו וזה הלילה ההוא
על ספסל בית לחם אחרי שזרקתי אותך על אספלט
המתמטיקה ששנאתי באמת
כל חישוב הגיוני ופשוט
שמגלה שאני כבר שכחתי את עצמי לחלוטין
אז למה לא הבנת
אני שונא את עצמי
זה
אני שונא מתמטיקה
וכל ביטוי אחר, ממך
ואולי אפילו קמצוץ של רגש ללא השתהות
היה מגלה אמיתות חלופיות
אבל לא דיברנו, לא יכולנו
חשבת שאני שווה למשהו
ואני לא ידעתי מאיפה להתחיל,
להסביר.
למרות חוסר המוצלחות
שבעיסת המילים,
בתקשורת שחדלה לפעול
למרות הריק שבנינו
בפינה הכי מורגשת, מתחת לשכבות על גבי שכבות,
של ריקבון, כאב וכעס (לא כלפיך, לא כלפיה)
אני אוהב אותך.
ואי אפשר לגשר, לדבר, להמשיך
ואני
אינני מסוגל להיגמל
באלף ואחת סיוטים
גילינו
שתיקה
של
אני ואתה.
