זה תמיד אותו סיפור איתי
אני בוחר אותם אחד אחד, אחת אחת
והם צריכים להיות הרבה יותר חכמים ממני
אינטליגנציה אמיתית ומטורפת,
קו מחשבה שמסתכל על ה-מעבר
ונימה אינסופית של רצינות מהולה בחוכמה
ודיבור איטי או מקסים ויפיפה שמצייר קווים באוויר
והילה של "כישרון" שבעיני הוא הארה.
הם עושים לי לראות כוכבים והם לא ינשקו אותי אף פעם.

לתום היה מבט של "עכשיו אנחנו הולכים להיות מסוגלים להתעמק"
שאפילו טל אהב
ואני נבלעתי

והמשיכה הזאת זה הדבר הטהור האחד שיש לי.

ואז.

נשבר (לא לרסיסים אלא לקצוות מפותלים)

ואז.

ה ה ר ס נ י ו ת  אוחזת בי ואני לא מהסס.
רק יודע ומנסה.

ואז.

הרגש שלי כבר התעוות לשברירי מראה על הרצפה
הזכרונות מדברים בשביל עצמם, שותקים
אני אותו ילד -
אני רוצה למצות את כל מה שרע, אני רוצה שהם ישנאו,
אני אוהב כל כך. אני לא מאמין באהבה.
אני שורף את קצוות הרגש באי-התמודדות
והם - לא שכחו.

הדיאלוגים שלי עם אמא שלי הם דיאלוגים שלי עם עצמי, וזה אפילו
בסדר.
היא נטעה את השנאה העצמית, אבל זה רק בגלל שלא הייתה לה שום
תמצית אחרת.
הדיאלוגים שלי עם עצמי הם כמו קופסא שמנסה לשלוח אותות לחלל,
ויודעת שאין חיצוניות. מנסה להבין אותות חשמליים שזורמים
בתוכה
בלי שום סיבה.

והדיאלוגים שבאים מן ה-אין, נדחסים לתת-מודע עסוק
אני חולם בטלפתיה עם אופליה הקטנה ששונאת אותי
כי רצתה שאוהב עד בגרות ואני
הפרתי אמונים וחיללתי אותה במשך שעות כדי לקרוע מעצמי
והיא כאבה.
וחידדה את המסלול הידוע מראש של שנינו
את הידיעה
יותר ייאוש מאהבה
(יותר אהבה מיכולת לנשום)

ואולי זו סתם תחושה צורמת
כזאת או אחרת
  בקצוות רק היא מסוגלת לגעת בדקדקנותה

המבט (הרצון להיות אפלה)
של להעמיד אנשים במקום
שידעו שהיא לא סולחת,
הוא רצחני עבור הנפש המפחדת
המעריצה
זה, שהיה שם מלכתחילה

המסלול היה ידוע מראש (אני כתבתי את הסוף?)
להוביל אותי, דרך בחירות שעליהן לא אסלח לעצמי,
אל הבלתי נסלח.

ואני בונה מחדש, ואני משתדל לעשות רק טוב, ואני רואה את אותם
אנשים
מחבבים (אוהבים) אותי מחדש, אחרים.
אני בשוק מהצבא ועם מבט בוהה בעיניים
אני הזוי במדים
בטירונות אופק שר לי "מי אוהב את עומר יותר ממני"
והוא טל.

ואם זה נכון
ואם יש אנשים שפשוט צריכים להשמיד את עצמם ואת
כל מה שחשוב להם
פעם-פעמיים בחיים כחלק מתהליך ההתבגרות,
וזה בסדר
אז הנה זה נגמר, מתחיל
הנה עוד מחסנית של סיוטים על סוף ופרידה, של אנשים שפגעתי בהם
מתמלאת מחדש
הנה הוא מחייך ואומר לי שאני אחלה בנאדם
יפה נחמד, חציו תלוש, חציו שם,
חצי חיוך ובריחה מהירה עם נעליים כבדות,
רצון להשמיד שלא יודע הפסקה.