לא היינו ביחד.
היינו ביחד, אבל לא כך. תמיד היה רווח בלתי ניתן לגישור.
הגיל, המשפחות, הצבא. אולי אני יכול לשים את האצבע בדיוק על מה
הייתה הסיבה שנפרדנו, אבל אני די בטוח שאני לא רוצה.
היינו ביחד שנה וכמה חודשים, אבל רק עכשיו, חצי שנה אחרי
שנפרדנו, אני יכול לשבת לכתוב. לנסות להסביר לי ולכם למה בעצם
נפרדנו.

זה התחיל מריב רגיל. היא הלכה הביתה זועמת אמרה שתחזור בערב
ושהיא צריכה ללכת.
כשחזרה כבר הייתי אני עצבני, למה היא חושבת את עצמה? שכל שבת
שאני חוזר יש לי את הכמה שעות האלה ביחד, אני צריך לשמוע שהיא
לא בטוחה בקשר ורוצה לחשוב על זה?
אולי זה באמת נכון?
אולי אנחנו לא מתאימים?
והשיחה התגלגלה והחמירה. ירדנו לשיאים חדשים, שפל.
אמרנו דברים שלא יכלנו לקחת חזרה.
וחצי אמת יצאה לאור, אנחנו אוהבים אבל לא מצליחים להיות ביחד.
אולי אם לא הייתי חייל
אולי אם היא לא הייתה אמורה לטוס לטיול ולהתגייס מיד אחרי...
אולי.
ואולי. ואולי?

שישה חודשים של ריקוד במעגל, רואים אבל לא נוגעים.
מדברים בטלפון, מתגעגעים, נפגשים, ומתרגזים, רבים.
כי זה לא באמת זה.
כי איבדנו את מה שהיה.
כי אי אפשר לסלוח על מה שנאמר.
על הבועה שהתפוצצה.
כועסים ומנסים.

נסיון אחרון בהחלט,
נסיון שנידון לכשלון, שלשנינו ברור שזה לא יעבוד.
לוקח לנו יומים בדיוק להבין. אפילו לא היינו צריכים להפגש, רק
לדבר בטלפון.
זה ברור
זה מובן.
כבר אין אשליות
כבר אין כאב.
זה הגיוני.
האהבה חלפה והלכה
לפחות היה.


לפחות היה.
555