"ידעת..." אני אומר לאיתי, "שהוכח מדעית שלבנות קר יותר מבנים?
זה לא המצאה!"
"באמת?" הוא שואל בעניין קל. בזמן האחרון לא הרבה דברים
מעניינים אותו, אבל אי אפשר להאשים אותו.
"כן, מסתבר שזה קשור לנפח הגוף ולהומוגלובין בדם, וגם המחזור
מקרר אותן ועוד כל מיני דברים".
"יכול להיות", הוא משיב, ודי סוגר את העניין.
המשכנו את הטיול שלנו בים. אנשים שיחקו במטקות והפנו מבטם
כשעברנו, גלים נשברים על החוף, וריח של מלח. כל החארטה
הנורמלית שבים. "אז מה חדש איתך?" שאלתי אותו.
"וואלה... אני וליאת נפרדנו האמת" הוא עונה בחיוך קל שמסתיר
עצבות.
"למה? דווקא הייתה חמודה" אמרתי.
"כן, אבל לה יש בגרויות, וגם לי זה לא מתאים עכשיו... אז
נפרדנו" הוא אומר.
"אוקיי, חבל" אמרתי.
הגענו לקצה החוף, וכמו כל סיבוב רגיל בחוף, פשוט הסתובבנו
במקום והלכנו חזרה, נראינו די טיפשי למי שטרח להסתכל, אבל זה
די היה הדבר האחרון שעניין אותנו. ילד עבר לידינו ובהה, שלחתי
בו מבט נבזי והוא מיהר ללכת. איתי הסתכל על הים. "אתה בא
לגלוש?" הוא שואל. צחקתי. "בהזדמנות" השבתי. הוא שבר את הגלשן
שלו לפני שבועיים מרוב עצבים. שמחתי שהוא סיפר בדיחה. הוא כבר
לא מספר הרבה.
"למה איחרת?" שאלה אמא שלי כשהגעתי הביתה.
"הסתבכנו קצת עם הכיסא של איתי במדרגות" השבתי והלכתי לחדר.