אתה.
לא יודעת למה פתאום בא לי הדחף הזה לכתוב לך.
קיבלתי את הדיסק, לא הצלחתי לגרום לעצמי לשמוע אותו. גם את
המכתב כמעט ולא קראתי, אבל אתמול בלילה פשוט לא יכולתי לעמוד
בזה... הרגשות שוב הציפו אותי ולא הפסקתי לבכות במשך כל הזמן
שקראתי אותו.
אני עדיין לא מבינה איך אתה יכול להיות כל כך פואטי, איך
המילים שאתה כותב נכנסות לי כל כך עמוק לנשמה, ללב.
האמת היא שמזמן התגברתי עליך, אם מגדירים את המזמן כחצי שנה,
שזה בדיוק חצי מהזמן שעבר מאז שניפרדנו. אבל איכשהו אני עדיין
פגועה מכל הסיפור שהיה בינינו. ללא שום ספק התקופה היפה ביותר
שהייתה לי, הייתה איתך. אבל שום דבר מאלה לא מכפר על מה
שעשית.
לא השירים, לא המכתבים, לא הביקורים, לא הטלפונים, לא הדיסקים
ובטח לא התמונה ששלחת שלנו מתנשקים.
בזמן האחרון חשבתי שהנה, סוף סוף גם אתה התגברת, אבל מסתבר
שלא, המכתב שלך הבהיר לי את זה. אבל אתה צריך להבין שמה שעשית
לא נותן לי לשכוח, אני פשוט לא יכולה לדמיין אותך איתה, שעתיים
אחרי שהיית אצלי ואמרת לי בלי סוף שאתה אוהב אותי ושהתגעגעת.
אני לא יכולה לשכוח. מזמן כבר סלחתי, לא יכולתי שלא לסלוח. אבל
אני פשוט לא יכולה לשכוח.
אני לא יכולה להגיד לך שאני לא מתגעגעת.
אבל אני בהחלט בן אדם יותר שלם עם עצמי עכשיו, טוב לי. בהחלט
טוב לי. טוב לי עם החדש, שאתה כל כך שונא. זה לא משנה.
אני התגברתי עלייך.

אני כן רוצה לשמור על קשר, אבל מהסוג הזה, לא נעים לי עם
המכתבים והשירים ושאר הדברים שאתה שולח לי. זה מכביד לי על
הלב, זה מחזיר אותי לתקופה שאחרי, התקופה שהייתי בה כל כך
שבורה וכל כך עצובה. בהחלט תקופה לא נעימה.
אז אני מבקשת ממך, אם אתה רוצה לשמור על קשר, אל תחזיר אותי
לאותה תקופה. בינתיים שיחות חולין יספיקו.
אני מעריכה אותך המון על ההתמדה, אבל אני אכבר לא יכולה לשאת
את זה.

אני כן מתגעגעת, אבל לא יותר מזה... וגם על זה אני אתגבר.

שלך, כידידה.
אני.