צריך לצאת מכאן. צריך קצת אוויר אמיתי. כל האוויר בדירה הזאת,
שהשאר קוראים לה "בית", כל האוויר הזה מיצה את עצמו. ג'ינס.
אולסטאר או אדידס? אדידס. חולצה קצרה. פלאפון, ארנק, סיגריות,
מצית, מפתחות, יאללה. החוצה.

איזה כיף כל הבחוץ הזה. פשוט שקט. כולם בפנים רואים פיינל-פור.
זה די מצחיק לשמוע זעקות שמחה ועצב בוקעות מבניינים עטופי
דגלים. כמה עצים יש כאן. פשוט כיף.

מה זה? כמה פרחים סגולים. על המדרכה, על הכביש, על המכוניות,
על העצים, נופלים, נשארים, עפים ברוח. איזה מטורף זה. צבע
נפלא. סגול בהיר, או דהוי, אני לא בטוח. נראה לי שהצבע המדוייק
הוא לבנדר, אבל אני לא בטוח. ההליכה הזאת פשוט משתפרת מרגע
לרגע. אני מוקף פשוט. זה לא הגיוני. אני הולך על שטיח של פרחים
והתקרה עשויה מהם גם כן. אני לא מפסיק להסתובב וללכת ולהסתכל
לכל כיוון. לא לפספס שנייה של צבע. כאילו אני במין טיול תיירים
מתוכנן על פי העונה.

מעניין איזה עץ זה. בטח ידעתי פעם איך קוראים לו. איך נראים
העלים...? כן. ידעתי איך קוראים לו. בכיתה ח'. היה את החידון
ידיעת הטבע הזה בבית הספר. לקחתי מקום ראשון. ידעתי הרבה דברים
בכיתה ח'. ידעתי את השמות של כל העצים, הפרחים, והשיחים בעיר,
מאיזה משפחה הם, אם הם רב שנתיים או לא. ידעתי גם המון על
היסטוריה ציונית ועל ירושלים ועל חגים. היה חידון. לקחתי מקום
ראשון בארץ. אפילו טסתי לבאזל. היה חידון עולמי. אפילו עמדתי
על המרפסת. ה-מרפסת. ידעתי אז הרבה. היום כבר פחות. שכחתי את
הרוב.

הלוואי והייתי יכול להישאר כאן, עטוף בכל הסגול הזה, בלי
דאגות, שואף, נושף, בלי התלבטויות. כולם אומרים לי "לך על
ניו-יורק. אין מה לחשוב בכלל. זו הזדמנות של פעם בחיים. לעבוד
לגור וללמוד שם זו פשוט חוויה אחרת. אל תמצמץ אפילו. תלך,
תסתדר בעבודה, תתאקלם, ותעשה חיים." אבל אני מוכרח להירשם
ללימודים כדי לקבל ויזת סטודנט. בלי להזכיר בכלל את ההוצאה
הכספית העצומה של לימודים שם - אני לא רוצה בכלל ללמוד כרגע.
אני רוצה ללמוד. לא עכשיו. אני אפילו לא יודע מה.

אם לא הייתה אופציה אחרת, מילא. אבל יש. למה לא ללמד
פסיכומטרי? כסף אדיר, ממש נושק לשכבת האוזון, כיף לי ללמד
כיתה, עבודה גמישה מאוד, מתאימה וכמעט בנויה לסטודנטים, כך
שאין בעיה בקטע הזה, וזו משרה שפשוט מאפשרת לי לחיות.

כולם היו הולכים לניו יורק. ואז אני נזכר ברוברט פרוסט.
I shall be telling this with a sigh  
Somewhere ages and ages hence:  
Two roads diverged in a wood, and I-  
I took the one less traveled by,  
And that has made all the difference.
אז אם כולם היו הולכים לניו יורק, הייתה נשארת לי דרך שהלכו בה
פחות. וזה בעצם כל ההבדל.

בדרך חזרה אני חושב שהאיש הזה באגף הנוף של תכנון העיר הזו ידע
לפני 20 שנה מה העצים האלה יכולים לעשות. עכשיו אני נזכר
בקלפטר.
"כן כך נראית העיירה שלי. אם תעצור, אולי תראה אותי. ואם אתה
נמצא כאן בסביבה, דע לך שכאן הזמן לא הכרחי."

התקשרתי למחלקת גנים ונוף. לשאול.
בלועזית - ג'קרנדה. בעברית - סיגלון. מפתיע.
הצבע הוא לילך.

6.5.2005