נעמדה לצידי בתור המהיר לקופה. אשה  עבת בשר לבושה ברישול,
שערה בצבע כתום  שלא צלח להסוות שיבתה.

הביטה בי מהוססת, סוקרת אותי במבט מהורהר.

"זה אתה?" אזרה אומץ לשאול פורמת כבלי מבוכה, "זה אתה? רוני?"
תוהה על שידעה את שמי "כן" עניתי לקונית, "ומי את?" שאלתי.
"ז'ואל", ענתה מעוותת פניה לחייך. "אינך זוכר אותי?" ותמיהה
מבטה.

אולי שמה הלם בי, אולי שבבי זיכרון שניעורו לתווי פניה וכאב
עמום חדר לתוכי, מנער הווייתי.

"ז'ואל", אני מצליח להגות את שמה, בעודי דוהר במנהרת זמן שנות
דור לנערותי, אל חיק אהבת נעורי.
                                     
"ז'ואל", כך הציגה עצמה מגלגלת בלשונה מבטא צרפתי בחיוך כובש,
"אני כאן בחופשה, דלת ממול. ואתה? מה שמך?" שאלה, מושיטה ידה
לשלום. "רוני", השבתי וגלי חום מעלים סומק על פני במבוכתי
והייתי לה.                            
                                 
עמדה לצידי, מהדקת אל חזה מצרכים ולא הייתי אתה.

חוף ים בשקיעות ריצד מול עיני, הולם בי זיכרונות חול רך, חורק
תחת  רגליים יחפות משרטט עקבותינו לכוך בין סלעים. ז'ואל,
עיניים תכלת, שיער נערי קצוץ, עור שזוף, בבגד ים זעיר, מול
עיני המשתאות משילה מעצמה את פיסות הבד ובקריצה משובבת חושפת
מערומיה.

באור אחרון של דמדומים, על החול, ידעתי אותה ושוב לא הייתי
אני, נער כפר מדדה צעדים ראשונים בעיר.
                                     
זכרתי את הניצוץ בעיניה, את יבבת קולה הכבוש בפורקנה, את
תמימות הנעורים שנותרה על החוף נספגת בחולות.

בסופו של קיץ נסעה, אך ברוחי נשארתי בתוכה ספוג בריחותיה,
מעולם לא חדלה להיות.
                 
חלפו עונות ושב קיץ וסערו תשוקות ותם.

עברו ירחים ושנים אחרות באו, בגרתי לאהבות חדשות שפרחו לנבול,
מפנות דרכן לשובבות עלומים.

חייל במדים הייתי כשמצאתי אותה. אולי באקראי פגשתי אותה, אולי
מעולם לא חדלתי לחפשה. בסערת יצרים חזרתי להתפרק בתוכה, מבעיר
שדותיה, חותם בחרותי בלהבת ירכיה ואבדו העקבות.
                                       
"בהרצליה אני גרה", שמעתיה אובדת בצלילו המונוטוני של סורק
המצרכים "ושלושה ילדים לי", הוסיפה.

רוחי לא הייתה אתה, גוף מרוקן השתרך לאטו בתור לקופה.
הבטתי בה, רחוקה כשנים שחלפו ומוזרה בזרותה וצלילו של הסורק
צרם מאי פעם, אולי נסער כמותי.

שמעתי אותו עולה מתוכי, את הקול המייבב, מכה ללא רחם, שואל
למה???.

בין בקבוק משקה וגביע גבינה, ידעתי שאבדה לי.