אחד מהמשק, לא מישהו מיוחד. הוא אחד כזה שאומרים לו שלום ברחוב
וממשיכים ללכת. שמעתי עליו סיפורים, פה ושם גם היו לי איתו כמה
מקרים. באמת לא משהו מיוחד. הוא בגיל של אחי אז הוא היה אצלנו
בבית מספר פעמים. בן 14 עם שיער חום וחיוך גדול.
עברו השנים, הוא בן 21, הוא חייל מצטיין בסיירת צנחנים. הוא לא
היה במחשבות שלי כבר שנים. חוזר מרגילה לפעילות ולא חוזר.
אומרים לי "דן מת". בשניה הראשונה ניסיתי להבין מי זה ואז
הבנתי. הדמעות יורדות, אני הולכת להודיע את זה לחברות שלי. אף
אחד לא מאמין שהוא מת, אפילו לא אני.
עכשיו אני כבר שומעת עליו הרבה. כמה שמספרים עליו יותר ככה קשה
להאמין שהוא כבר לא... הוא כבר לא חי. היו לו אין ספור חברים,
עכשיו אפשר לראות אותם במשק בוכים, מחזיקים אחד את השני.
מסתכלים בתמונות ורואים ילד יפה עם מדים וחיוך ענק. המחשבה
עליך בתוך ארון מתחת לאדמה לא באה בחשבון. לראות את אמא שלך
בוכה זה בלתי אפשרי. הכלב שלך שבדרך כלל נובח בהתלהבות על
כולם, עכשיו יושב בצד ותוהה איפה אתה. זה בלתי אפשרי להבין
שאתה לא פה. אני עדיין מחכה לך שתבוא ותגיד לכולם "אני חי, אני
לא מת, אני חי". אבל אני יודעת שזה לא יקרה. עכשיו כשאתה למעלה
בשמיים אתה יכול לנוח ולראות כמה אוהבים ומתגעגעים אליך כאן
למטה.
חבל שרק עכשיו אני מבינה כמה אתה מיוחד.

לזכר דן טלסניקוב שנרצח על ידי מחבל בן...