בס"ד חמישי  16.06.05

התינוקת שלי, התינוקת בת השש עשרה שלי, יצאה לעולם הרחב. רצתה
היא לעבוד בחופש הגדול.
ככה סתם, כאילו כלום, פרסמה מודעה באינטרנט.
לא בכל האתרים. היה לה מספיק אתר אחד.
ו... שני דגים ברשת נלכדו.
הדג הראשון, רצה תמונה, היא שלחה. את צעירה מדי, הוא אמר.
ואחרי יום התקשר שנית. זה כבר לא אקטואלי, היא ענתה.
הדג השני קרא לה לראיון.

סבתא הזהירה: "מה, זה מסוכן, תיזהרי..."  
"... אוי סבתא, לא צריך מיד לקחת שלילי הכל, צריך לבדוק..."
למדה היא ממני מה צריך לעשות.  
"חוץ מזה, אמא שלי תבוא איתי..." הוסיפה.

כן, אמא של התינוקת בת השש עשרה שלי, לא תיתן לה ללכת לבד,
שהזאב יטרוף אותה בעודה באיבה.
אמא שלה נסעה איתה, הראתה לה את הדרך.
הגענו למקום ביתי, מסעדה קטנה של פלאפל, מרק, ומאכלים תימניים
ביתיים. השלט הצהוב מעל, הבליט אותו מחביונו בין שאר הבתים
הסובבים אותו.
חמישה שולחנות עגולים בשטח לא גדול. דלפק עם קערות אוכל חם,
ומאחור המטבח.
בעל הבית יחסית לא מבוגר, כיפה על הראש. המקום כמעט ריק מאדם.
רק זוג שמנים ישבו ואכלו. הנה נכנס עוד לקוח לאכול מרק. ועוד
אחד אבו זקן, גם הוא רוצה לאכול.
ישבו בצד בעל הבית, והתינוקת שלי בת השש עשרה.
"להביא לך כסף הקיץ, אני רוצה", אמרה לי.

"את, אל תתערבי בשיחה", הזהירה היא אותי, "תני לי לבד. אולי
בכלל תישארי בחוץ...?"
"לא ,חמודה, אני אכנס איתך. אראה, אחוש את המקום. אם הכל יהיה
בסדר, ממילא אשב בצד ולהתערב לא יהיה לי צורך", הרגעתי אותה.
ואכן האווירה הייתה ביתית. משפחתית.
ישבתי לבד, ליד שולחן עגול סמוך. לא שמעתי את דבריהם. אבל
ראיתי את פניה.
פנים עדינות, שער גולש על כתפיה. רזה ונערית, נראית קצת פחות
משש עשרה שנותיה.
הם שוחחו, ופניה התעוררו בהתלהבות נעורים. שמחת חיים על פניה,
כולה שטופת מתיקות, ענייניות, אהבה לעשייה.
"זאת אמא שלך?" הוא שאל. "כן..." היא ענתה.
"בסדר גמור שהיא באה איתך. היא דואגת לך, רוצה לדעת איפה
תעבדי."  
"היא אמרה לי, שאם מישהו יעשה פרצוף על הליווי שלה, סימן שזה
מקום לא טוב..."
צחקו שניהם בלבביות.

עכשיו התינוקת שלי שם. הגיעה בכוחות עצמה. באוטובוס. היא אמורה
ללמוד את עשיית הכריכים, את הפלאפל, את האוכל התימני, ולמחרת
היא אמורה לקבל תשובה סופית. למרות שאין כל סיבה שתהיה שלילית.
בעל הבית רוצה לראות איך היא משתלבת. ישנו שם בחור צעיר עם
כיפה גם הוא, כנראה קרוב משפחה, שיראה לה את תפקידה.
ואני יודעת שהיא תצליח. כי היא נחמדה, לבבית, עדינה, בוגרת,
וזה לא כי אני אמא שלה, זה בגלל החינוך שהיא קבלה מאמא שלה.

היא תמיד מקבלת עידוד. לכל שאלה, מקבלת תמיד תשובה. ואם משהו
לא ברור, צריך לבדוק, אני אומרת.
לעולם לא אומרת "זה לא בשבילך, או לא תצליחי..."
"ואם כן את אומרת, זה כי את דואגת לי", מוסיפה ילדתי ואומרת.
רוח טובה אופפת את ילדתי בת השש עשרה. על הניסיון הראשון, מצאה
היא את מבוקשה.
ואני שמחה, על כי כל מבוקשה, מלמעלה מתגשם.

ובאותו יום לאבא שלי אני מספרת כי ראיון עבודה יש לי במקום
מסוים.
ומיד נשמעת התשובה: "זה לא בשבילך..."  
"למה אתה אומר את זה..." שואלת אני בכאב, "למה אתה מוריד לי
שוב את הביטחון? אני לא אספר לך מה יש לי מחר..."

והתינוקת בת השש עשרה שלי שומעת, וכואב לה הלב. איך מורידים
לאמא שלה את הביטחון ככה, בהינף כלום. כי לאמא שלה מעולם לא
נתנו בטחון. אמא של הבת שלי, גדלה על קרקע לא זרועה. על קרקע
לא פורייה, ללא דשן וללא מים.
את כל הנתונים הדרושים לחיים אמיתיים, הייתה צריכה היא ללמוד
בעצמה עם עזרה.
ומי שיגיד שאפשר להתנתק מהשורשים, זה דבר איוולת. כי לעולם אין
צמח יכול לפרוח כיאות, כשהוא שתול מרגע זריעתו, על אדמה צחיחה.
השורש שלו פגוע.
אז לכל החכמולוגים למיניהם, אני אומרת, אם מישהו אומר שהוא
התנתק מהשורשים, מאבא-אמא, זו הכחשה. אפשר לרכוש כלים
להתמודדות, ואפשר לעשות הכל, אבל השורש תמיד תהיה עליו אותה
יבלת קטנה שלא קיבלה את מזונה בהיותה קטנה.

ואני רואה היום את התינוקת שלי, פורחת, מלאת שמחת חיים, רואה
באור חיובי ניסיונות למיניהם, ולבי רחב עלי. לבי גואה מרגשות.
הצלחתי...

יש לי ילדה, שרואה דברים נכוחה, יודעת לקחת יוזמה, מלאת
בטחון.
חדורת מוטיבציה היא הבת שלי. יש לה מטרות בחיים. והיא פוסעת
בשבילי חייה, לפעמים יש מהמורות, יש רגעים קשים, אבל תמיד,
תמיד יש לה גב ותמיכה.
ועליה גאוותי.

ואיפה תבלה היא את הקיץ?
אכן, שם במסעדה הביתית.