אופוריה. זאת התחושה.
אולי החופש שדיגדג לי על קצה הלשון, חיכה שאטעם אותו, כל כך
הרבה זמן.
אלה הם עדיין, החיים האורבניים בתל אביב, העיר שפעם כל כך
אהבתי לשנוא והיום העיר שאני כל כך שונאת לאהוב.
התקדמתי אל מרכזה מלא השיק, ואולי התרחקתי מעט מהאותנטיות
ששורצת לה באזור השוק, עם כל הזקנים התימנים, הים ויפו.
אבל יותר, אין ספק, איני חיה במאורה. לא. עכשיו מנת חלקי היא
קצת אחרת. לא יודעת אם זה באמת יותר טוב, אבל ההתחלה תמיד
נראית לי מבטיחה.
אולי זה מה שתמיד מפיל אותי - האמונה השלמה הזאת שהכל, למרות
הכל, יהיה בסדר. אבל שום דבר לא יכול להבטיח לי את זה. עדיין,
יש בי את אותה התמימות הילדותית שסומכת על (משהו) שאני אגיע
לאיפה שאני צריכה להיות, בין אם זה טוב ובין אם זה רע. כנראה,
אני צריכה להשלים עם זה - זאת המטרה שלי שאני צריכה לדבוק בה.
עכשיו אני לא גרה לבד... אני גרה עם שני שותפים, בנים. הרושם
שיש לי מהם בינתיים זה שהם מיוחדים, לא טיפוסים רגילים. לא
משהו שאני רגילה אליו. אבל עדיין, שניהם בחורים טובים. ועם אף
אחד מהם אין לי סיכוי. הכי טוב ככה. בלי מתח מיותר.
עכשיו יש לי למי לבשל, למי לספר איך עבר עליי היום, עם מי
לצחוק, על מי להתעצבן. יש בזה טוב, לגור עם עוד אנשים, למרות
שכבר הייתי בדירה כזאת, אבל עם בנות שברגע הראשון שנכנסתי
לדירה אמרו (הן היו בנות 24 ואני בת 19) - "מה, פתחנו
פעוטון?"...
זה רווח שתמיד היה שם. כאן, זה קצת אחרת. אין רווח, מלבד הרווח
המיני. וזה לא כזה רווח מהותי בשבילי, כי לחיות עם גברים זה לא
כל כך חדש לי.
אחד מהם "משחק בקבוצה השניה" והשני "יושב על הספסל"... אבל
מעבר לסטיגמות הטיפשיות האלה, שניהם בני אדם. בסך הכל - עם כל
הטוב והרע שבזה. גם לי לא חסר...
אז...
עדיף לחיות, אתם אומרים? זאת לא באמת החלטה. זה לא היה בידיים
שלי מעולם. אפילו לא כשניסיתי להתאבד כשהייתי בתיכון. גם אז,
זה לא היה זה, כמו האנשים הרציניים שלוקחים את זה עד הסוף. הם
יגידו שאני פחדנית, אחרים יגידו שאני אמיצה שלא הלכתי עם זה עד
הסוף, ואני?...

עוד לא סגורה על זה. בינתיים, הסיפור נכתב לו לאטו, עמוד אחרי
עמוד, ואני מנסה לעזור לתסריטאי הראשי עם הרעיונות לפרקים
הבאים. לפעמים זה עוזר.
לפעמים, אני פשוט צריכה להמתין בסבלנות.