[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אופוריה. זאת התחושה.
אולי החופש שדיגדג לי על קצה הלשון, חיכה שאטעם אותו, כל כך
הרבה זמן.
אלה הם עדיין, החיים האורבניים בתל אביב, העיר שפעם כל כך
אהבתי לשנוא והיום העיר שאני כל כך שונאת לאהוב.
התקדמתי אל מרכזה מלא השיק, ואולי התרחקתי מעט מהאותנטיות
ששורצת לה באזור השוק, עם כל הזקנים התימנים, הים ויפו.
אבל יותר, אין ספק, איני חיה במאורה. לא. עכשיו מנת חלקי היא
קצת אחרת. לא יודעת אם זה באמת יותר טוב, אבל ההתחלה תמיד
נראית לי מבטיחה.
אולי זה מה שתמיד מפיל אותי - האמונה השלמה הזאת שהכל, למרות
הכל, יהיה בסדר. אבל שום דבר לא יכול להבטיח לי את זה. עדיין,
יש בי את אותה התמימות הילדותית שסומכת על (משהו) שאני אגיע
לאיפה שאני צריכה להיות, בין אם זה טוב ובין אם זה רע. כנראה,
אני צריכה להשלים עם זה - זאת המטרה שלי שאני צריכה לדבוק בה.
עכשיו אני לא גרה לבד... אני גרה עם שני שותפים, בנים. הרושם
שיש לי מהם בינתיים זה שהם מיוחדים, לא טיפוסים רגילים. לא
משהו שאני רגילה אליו. אבל עדיין, שניהם בחורים טובים. ועם אף
אחד מהם אין לי סיכוי. הכי טוב ככה. בלי מתח מיותר.
עכשיו יש לי למי לבשל, למי לספר איך עבר עליי היום, עם מי
לצחוק, על מי להתעצבן. יש בזה טוב, לגור עם עוד אנשים, למרות
שכבר הייתי בדירה כזאת, אבל עם בנות שברגע הראשון שנכנסתי
לדירה אמרו (הן היו בנות 24 ואני בת 19) - "מה, פתחנו
פעוטון?"...
זה רווח שתמיד היה שם. כאן, זה קצת אחרת. אין רווח, מלבד הרווח
המיני. וזה לא כזה רווח מהותי בשבילי, כי לחיות עם גברים זה לא
כל כך חדש לי.
אחד מהם "משחק בקבוצה השניה" והשני "יושב על הספסל"... אבל
מעבר לסטיגמות הטיפשיות האלה, שניהם בני אדם. בסך הכל - עם כל
הטוב והרע שבזה. גם לי לא חסר...
אז...
עדיף לחיות, אתם אומרים? זאת לא באמת החלטה. זה לא היה בידיים
שלי מעולם. אפילו לא כשניסיתי להתאבד כשהייתי בתיכון. גם אז,
זה לא היה זה, כמו האנשים הרציניים שלוקחים את זה עד הסוף. הם
יגידו שאני פחדנית, אחרים יגידו שאני אמיצה שלא הלכתי עם זה עד
הסוף, ואני?...

עוד לא סגורה על זה. בינתיים, הסיפור נכתב לו לאטו, עמוד אחרי
עמוד, ואני מנסה לעזור לתסריטאי הראשי עם הרעיונות לפרקים
הבאים. לפעמים זה עוזר.
לפעמים, אני פשוט צריכה להמתין בסבלנות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לתת לי קסילופון
זה כמו גלידה
לדולגו
זוזו מבמה זה
כמו קפולסקי
בקונגו
אני המסלגן,
חזיר מטגן
דמות בדויה?
זה לא מפריע
להציץ לשכן!



זוזו לסטרי-
פעיל שב"כ
ומאושפז במוסד


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/5/05 21:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר אלוני

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה