חילך לאורייתא

תכננו את הפלישה הגדולה לטירה ללילה זה. לשמחתי, היה זה לילה
ללא ירח. יהיה קל להתגנב פנימה. לפתע נשמעו יריות. אני מנסה
להבין מה קרה. חברי הכנופיה התפזרו לכל עבר. ואני אוחז בגופו
המפרפר של ז'אן. תברח, לקי, הוא קורא ועוצם את עיניו. התכופפתי
לנשקו. ניסיתי לעצור את הדם, שפתיי על חזהו המהולל של ז'אן.
הקליע הארור פגע היישר  בלבו. פי נמלא בדם. ז'אן, הטוב שבחברי
הכנופיה. לפתע עלתה דמותו מאז, בפעם הראשונה, כשאיבד את כלבו,
ביער בולון ומצא אותי אורז את השלל על הסוס. אתה צעיר, למה לך
להסתכן? חזור להוריך הם ודאי דואגים. אין לי הורים. הבטתי
בעיניו הנוצצות. טוב, תעלה.

עוד ירייה, מבט אחרון בעיניו של ז'אן ואני דוהר ליער, נבלע
בערפל. זה כבר כמה שעות שאני דוהר ללא מטרה. לברוח מהכאב,
לשכוח את ז'אן. אני שונא את היום, אך נראה שאני דוהר אל האור.
עצמים מתבהרים. היכן הנהר, היכן המים שישטפו את הלילה הארור
הזה. אני הולך בעקבות שאון המים. הסוס משתרך אחרי עייף, צמא.
עוד מעט, אנחנו כבר מגיעים. הוא עונה לי בנחירה ארוכה.



הנהר זרם בידידות מזמינה. אני פושט את בגדיי. דם קרוש, מהול
בזיעה, דבוק לעורי. שוב עולים לפני פניו של ז'אן, תברח, לקי
(ז'אן קיצר את שמי, לקיש, וקרא לי לקי), תציל את עצמך. ואני
ברחתי פחדן שכמותי. השארתי אתו גוסס, לצהלתם של כלבי השמירה,
שרצו בעקבות ריח דמו, שמילא את הערפל. ברחתי, ונביחות מאושרות
של כלבים ארורים ליוו את דרכי. ז'אן, אל תסלח לי. אינני ראוי
לכך.



היי, מי זה שם, פושט את בגדיו? לא, לא יתכן. זה לא ז'אן, ז'אן
מת. הוא פושט את גלימתו, עורו צחור. המים מרצדים על עורו
ככוכבים, או אולי זה האור הראשון העולה עכשיו ומזהיב כך את
גופו. הוא טובל. היי, אתה, חכה שם רגע, אני קורא, וקופץ למים.
אני צולל ומאיץ את שחיתי לעבר הגדה השנייה. אני חייב לדעת
אותו, מהיכן האור הזה שבעיניו? חי נפשי שלא ראיתי יופי כזה באף
אישה בכל שנות חיי. אני יוצא מן המים, ועומד מולו. הוא עומד
ללבוש את חלקו. אני משתהה במבטי על גופו. הוא מביט בפניי. כוחך
לאורייתא, הוא קורא. הייתי נותן לך את כל כוחי, אילו היית נותן
לי את יופייך. מה שמך, הוא שואל. לקיש. ואתה? יוחנן.

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=119649