מאז שיש לי אותך, יש לי חיוך, אבל חיוך אמיתי. לא מזויף כזה
שעושים כששואלים מה נשמע או מה העניינים, לא כזה. גם לא חיוך
כדי לרצות אחרים, כשמישהו עצוב אז מחייכים אליו חיוך מזויף
כזה, רק כדי שגם לו יהיה חיוך מזויף. זה חיוך אמיתי. חיוך שאני
לא יכולה לשלוט בו, שהוא עולה על שפתיי כשאני חושבת עליך, או
כשאני שומעת מישהו אומר את השם שלך וכשאני רואה אותך... אפשר
לחשוב שהשפתיים שלי ייקרעו מגודל החיוך.
כשאני קמה בבוקר, כשאני הולכת לישון, בבית ספר, כשאני אוכלת,
מתקלחת, מצחצחת שיניים, מדברת בטלפון, הולכת ברחוב, נוסעת
באוטובוס, יש לי את החיוך הזה. כל הזמן.
וזה החיוך הכי כיפי שיכול להיות.